בגמרא במסכת מגילה דף י נאמר
א"ר יצחק שמעתי. שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה קסבר בית חוניו לאו בית ע"ז היא וקא סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא דכתיב (דברים יב, ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר אמרו ליה אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה וגמירנא לה מיניה ומ"ט קא הדר ביה משום קשיא דרב מרי דמותיב רב מרי קדושת שילה יש אחריה היתר קדושת ירושלים אין אחריה היתר

מקשה התוס' במקום

ומאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי. הקשה הר"ר חיים ומתחילה היכי אמר למילתיה וכי לא היה יודע המשנה והלא הן שגורות בפי כל ועוד קשיא כיון דתנאי היא אמאי הדר ביה לימא אנא דאמרי כמאן דאמר לא קדשה לכך נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה:

יוצא לפי התוס' שכל המחלוקת האם קדשה לעתיד לבוא או לא היא רק על מקום המזבח אבל מוסכם על כולם שמחוץ למקום המזבח אי אפשר להקריב

לפי זה לא ברור לי מה הרוויח התוס' בתשובתו וכיצד ניתן לפי זה להבין פשט גמרא כיצד הקריבו במקדש חוניו הרי לפי כולם אסור להקריב מחוץ למקום המזבח גם למנ"ד שלא קידשה לעתיד לבוא