מא.

א. וליכרכיה לספר כו', לפי שאין גוללין ס"ת בציבור. לכאורה נראה משינוי הלשון שזה אינו ענין לסוגיא הקודמת. אמנם לפי התוכן היינו הך, דזה הוא ממש הדין שאין מדלגין בתורה בכדי שיפסיק אפילו באותו ענין, וכך באמת פירש"י במתני'. ויל"ע.

ב. ר"ח טבת שחל להיות בשבת. חביב לן, שנלמד בדף היומי בליל א' דחנוכה, (ולהמקדימים עכ"פ בערב חנוכה) והשנה אף יוצא קביעות זו.

ובסמוך אפשר למצוא רמז לבית חשמונאי בהזכרת אגריפס ודמעותיו.

ג. והשאר תפילה. לפירש"י שהוא ברכה נוספת, א"כ נמצאו ט' ברכות ולא שמונה.

ד. כל אחד מביא ס"ת מבית וקורא בו וכו'. הא דלהראות חזותו נראה קצת זר, שיתקנו חכמים ויעודדו להתגאות כל אחד בספרו. ואפשר דיש בזה ענין של מפרסמין עושי מצוה שיש בזה חיזוק לאחרים, (כמדו' שיש בזה בשו"ת הרשב"א, ועי' מ"ב סימן א' בענין לעשות בפני אחרים כשהשעה צריכה לכך).
ועדיין צ"ב מה היו קוראין בה כל אחד לעצמו.

ה. ופרשת המלך. בתחילת דברי רש"י נראה שגרס במתני' פרשת המלך אחר ברכות וקללות, אמנם שוב פירש כגירסתינו ויל"ע. ומסתבר שבתחילת דבריו יש למחוק תיבות ברכות וקללות וא"ש.

מש"כ רש"י דאין למלך תורגמן, לא עיינתי בתוי"ט שציין המסוה"ש, אבל בפשוטו צ"ב דאדרבא משום הכי שאין תורגמן זה רק חמיר טפי.

עוד הערה בענין זה. איך מקיימים מה שאמרו לעיל דבכל אופן אין לגלול מסופו לתחילתו., וכאן חוזרים מכי תכלה לפרשת המלך.

מא:

ו. מלך שמחל על כבודו וכו'. לכאורה מוכח מכאן דגם מלך שנתמנה שלא כדין, לשיטת תוס', מ"מ אף שעברו על דיני המינוי, אין זה מעכב בחלות דין מלך שבו, וחייבים לקיים בו דיני אימה וכדומה. ויל"ע בזה.

ז. מותר להחניף לרשעים וכו'. כל הני תנאי ואמוראי דלעיל ודלהלן פליגי עליו. לכאורה תינח ראייתו מיעקב כבר נדחה בהא דלוי וכדלהלן, אבל איך יפרנסו החולקים האי קרא שמביא דלא ייקרא וגו'. ולכאורה צ"ל דסבירא לן דאף דאסור מ"מ המציאות שכך נעשה, ובא המקרא לומר דלעתיד לבוא כבר לא ייעשה כן.

ח. אפילו עוברין מקללין. קצ"ב מה הרבותא המיוחדת בכך. ואפשר דהכוונה דאף שאינם עדיין חלק מהמציאות ואינם מתערבים כל כך בנעשה כאן, מ"מ נגד עוולה זו אינם דוממים. וזה מצביע על גודל העוול.

ט. כל המחניף. בתוס' טרחו להוכיח דבמקום סכנה שרי. וקצ"ב מאי ס"ד דאיסור חנופה מחייב מסירות נפש כג' חמורות. ויל"ע.