תוקף ההלכות הנלמדות באמצעות י"ג מידות
דאורייתא או דרבנן?

ידועה מחלוקת רמב"ם ורמב"ן בנושא זה:

רמב"ם (ספר המצוות,שורש ב):
כל מה שלא תמצאנו מפורש בתורה ותמצא שהתלמוד למד אותו באחת מי"ג מדות, אם פרשו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה מדאורייתא – הרי זה ראוי למנותו, שהרי מקבלי המסורת אמרו שהוא מדאורייתא, אבל אם לא בארו זאת ולא אמרו זאת בפרוש – הרי הוא מדרבנן, כיון שאין פסוק המורה עליו.

רמב"ן (השגות לספר המצוות):
ועוד שהרי בתלמוד בכל מקום שמביאין מקרא למדרש מן המדרשים כגון שיאמר בעל המאמר עצמו שנאמר או שישאלו מנא לן הני מילי ויוציאו מן המדרש דין מן הדינין בכלם יחשבו בתלמוד שהוא דאורייתא ויקשו ממנו עד שיתרץ המתרץ ויאמר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא (...)
ולפי זה הראוי הוא שנאמר בהפך שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל שלש עשרה מדות הוא מדאורייתא עד שנשמע אותם שיאמרו שהוא אסמכתא:

אך בדעת הרמב"ם מצינו גם ביאור זה:
הרשב"ץ (ספר זהר הרקיע):
מעולם לא סבר רבי' ז"ל בדבר הנלמד מהדרשות שיהיה דינו כדין דבר שהוא מדרבנן (...)
ולא קראם דרבנן אלא לענין אחר שאינו בפירוש בתורה וכיון שאינן בפירוש בתורה ולא באו אלא מדרשא א"כ לענין מנין המצות אין ראוי שיכנס דבר הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן בכלל מנין המצות אא"כ יפרשו החכמים ויאמרו שהוא גוף תורה (...) וכלל דבריו הוא שלא קראם דרבנן לענין דינם אלא לענין מנינם.


והנה מסוגייתנו לכאורה משמע כדעת הרמב"ם (דהוא מדרבנן):
שייר מצורע, דתניא:
"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" - כלל.
"את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו" - פרט.
"ואת כל שערו יגלח" - חזר וכלל.
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט:
מה פרט מפורש מקום כינוס שער ונראה, אף כל מקום כינוס שער ונראה.
מה רבי? רבי שיער הרגלים.
מאי מיעט? מיעט דבית השחי ודכוליה גופיה.
והלכתא - מגלח כדלעת,
דתנן: בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו.
וקתני סיפא: וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה.
אמר רב נחמן בר יצחק: כי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא, הא עוקבת מדרבנן היא.


ועמד על כך במהר"ץ חיות וכתב בשם רבו שהגרסה בגמרא צריכה להיות "מדרש" ולא "מדרבנן", והטעות נוצרה בגלל שהיה כתוב בקיצור כך: מדר' - וטעו המדפיסים והציגו תיבת מדרבנן תחת מדרש.