ב''ה

התורה תמימה מביא דרשה המובאת מהירושלמי שע''ז של גוי נאסרת מרגע שעשאה
אע''פ שלא עבדה .

בניגוד לכך ע''ז של יהודי נאסרת רק מזמן שעבדה.

ומסביר התורה תמימה שהחילוק הוא שגוי מסתמא יעבוד לע''ז עם עשאה
לעומת יהודי שייתכן מאד שיימלך.

הסבר נוסף של התורה תמימה הוא בהסבר פטור מחובר בע''ז,
שהר הוא קרקע עולם ושייך לכל העולם, וממילא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי אין מעשיו תופסים בו.

אך משמע מהרמב''ם בריש פרק ח מהלכות עכו''ם שאע''פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע''י מעשה אך לענין קרקע עולם אם עשה בה פעולות של חפר בה
בורות שיחין ומערות אסרה.

שאלתי היא:

האם זהו חילוק כמותי בין קרקע עולם שהיא ציבורית לדבר שהוא רק של חבירו
או שלרמב''ם ישנו הסבר אחר בפטור מחובר בע''ז.

דרך אגב ישנם מספר דיונים ברמב"ם על הסוגיות:
מדוע הרמב''ם פסק שאבני הר שנדלדלו מותרות הרי ספק דאורייתא לחומרא
עיין ב''ח סימן קמה ובנושאי כלים של שו''ע כגון מקור מים חיים ועוד

מדוע הרמב''ם חילק בין מעיין של רבים ליחיד עיין בטור סימן קמה ובשו''ע שם
ובנו''כ

וקושיא נוספת היא מדוע הרמב''ם השמיט את הדין שצריך לכנות שם לע''ז עיין
בלח''מ שם ובהעמק שאלה לנצי''ב שאילתא נ''ב