"א"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. והוינן בה כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי? וא"ר פפא: זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות".

ב' הערות:

א: הגמרא מעמידה שכאשר הרוח כיסתה וזה נתגלה שוב, צריך לכסות.
נשאלת השאלה (שאל זאת אצלינו יהודי יקר בשיעור), אם כך שהרוח יכולה להסיר את העפר ולגלות את הדם, בודאי יכול גם האדם לגלות את הדם ע"י שיגרד את העפר. ואם כן, מדוע זה נקרא "דחוי" ? הרי בידו לגלותו? האם העובדה שזה בידו לשוב ולהתחייב במצוה לא מספיקה לומר שהמצוה לא נדחתה? או שבאמת נאמר שמדובר כאן דוקא במקרה שלא ניתן לגלותו?

ב: מה הדמיון של דיחוי מכיסהו הרוח למקרה שלנו אשירה שביטלה, הרי שם מדובר במקרה שהדבר פסול בעצם, שהיה לו דין ע"ז ולכן יש סברא שזה כבר מאוס ולא עוזר שעכשיו חזר להיתרו, אבל כאן אין פסול כלשהוא אלא רק מציאות טכנית שהרוח כיסתה את הדם, זה נקרא דיחוי? אין כאן שום מאיסות.
לכן מכיוון שהרוח שבה וגילתה את הדם, בודאי שאין כל סיבה שלא להמשיך ולקיים את המצוה. וצ"ע.