ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא? א"ל: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא! דתנינא: עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו. אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר: מאי דקמא? א"ל: נענתי לך, קום אכול.

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ
בקישור זה.

זושא רעב
מעשה שהיה

באותו יום היה שמש בית-המדרש באניפולי זעוף וכעוס. כמה מן המתפללים לא נענו לבקשתו להחזיר את הספרים למקומם אחרי הלימוד והתפילה. מישהו פסע בנעליים מטונפות על הרצפה שזה עתה סיים לנקותה. ובכלל, הוא הרגיש שאין מכבדים את עמלו די הצורך.

הוא היה קצר-רוח גם בגלל הצטברות של עניינים שהיה עליו לסדר. לכן ביקש לסיים את עבודתו מוקדם וללכת לעיסוקיו. כל דבר שעיכבו בבית-המדרש היה למורת-רוחו.

אחד מתפקידיו היה להגיש לצדיק רבי זושא מאניפולי את ארוחתו, לאחר שסיים את תפילתו. תושבי העיר, שהכירו בצדיקותו ובקדושתו, וידעו גם את עוניו, שילמו לשמש בעד הכנת ארוחה לצדיק, והוא היה מגישהּ לו מדי יום ביומו.

דרכו של רבי זושא הייתה, שכאשר היה נזקק לדבר-מה, היה נושא את עיניו כלפי מעלה וקורא: "ריבונו של עולם, זושא צריך כך וכך". מאז ומעולם נמנע מלהזכיר את רצונותיו וצרכיו בגוף ראשון, ולא היה אומר זאת אלא כמספר על הזולת שזקוק לעזרה. "זושא עייף", היה אומר, "זושא צמא". לא היה בקריאה זו משום חידוש לכל מי שהכיר את דרכו הקדושה של רבי זושא.

מדי יום, בתום תפילתו, היה רבי זושא נושא את עיניו למרום וקורא: "ריבונו של עולם, זושא רעב". השמש, שהיה שומע את הקריאה, היה יודע שזה הרגע שעליו להגיש לצדיק את ארוחתו.

באותו יום המתין השמש באי-רצון בולט לסיום תפילת הצדיק. הזמן דוחק, ואם יאריך הצדיק בתפילתו, מי יודע אם יוכל להספיק את כל אשר עליו לעשות. אך אין לו ברירה אלא להישאר עד סיום תפילתו של הצדיק, כדי להגיש לו את הארוחה שלאחר התפילה.

כאשר נשמעה סוף-סוף הקריאה "ריבונו של עולם, זושא רעב", כבר היה השמש חסר סבלנות. אפשר לומר שהקריאה הזאת אפילו הכעיסה אותו. הוא ממתין מדי יום לסיום תפילת הצדיק ומגיש לו את ארוחתו, ואילו רבי זושא פונה לשמים, כאילו אין מי שדואג לו לארוחה.

באותו רגע התגנבה לליבו מחשבה להוכיח לרבי זושא כי אחרי הכול זקוק הוא לעזרת בשר-ודם, ואילולי הוא, השמש, היה נשאר רעב. הוא החליט, כי מחר כשיסיים רבי זושא את תפילתו ויפנה בקריאה לשמים, לא יזוז השמש ממקומו ולא ייגש אליו. "כאשר ייווכח רבי זושא שאיני מגיע, יקרא לי בשמי ויבקש ממני את ארוחתו", הרהר בליבו.