מתני' האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ... על ידי נפשות אסורה לבעלה:
רש"י:
ע''י נפשות. שהיתה נידונת למות: אסורה לבעלה. דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצתה באחד מהן:
תוס':
ועל ידי נפשות אסורה לבעלה. היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצת כדי למצא חן שלא יהרגנה

לרש"י והתוס' מדובר במשנה אפי' באשת ישראל שנאסרת על בעלה ברצון בלבד בעוד שאנוסה מותרת. הסברם לדין המשנה, שבחבושה על נפשות נאסרת, הינו שזה מפני ש"שמא נתרצת כדי למצא חן שלא יהרגנה".

אומנם קשה הרי עושה זאת שלא יהרגוה ובמה זה שונה מכל אונס נפשות שנא' עליו "ולנערה לא תעשה דבר"?
התשובה היא שבג' עברות החמורות יש לאדם להעדיף שיהרגוהו ולא שיעבור העברה ואם עבר איננו נחשב אונס גמור.
אומנם אם אנסו אשה והיא לא עשתה דבר פעיל כדי לעזור לאונס זה וודאי נחשב כאונס גמור ולא נאסרת על בעלה כפי שנתבאר בדף ג ע"ב.
אך כאן החשש הוא שהאשה טרחה לפתות הסוהרים כדי שלא יהרגוה וע"כ נאסרת על בעלה שהרי הבעילה עצמה היתה ברצונה ולא באונס גמור. אומנם לגבי ב"ד וודאי שטענתה ש"היתה בסכנת נפשות" תועיל לפוטרה מדין כיוון שסוף סוף היה כאן אונס.

מדוע שיבח הכ' את יעל אשת חבר הקיני, הרי שם היה מדובר שהיא פיתתה את סיסרה ולא היה שם אונס כלל?
וע"ז ענה התוס' לעיל בדף ג ע"ב בסד"ה "ולדרוש להו" שעשתה זאת להצלת ישראל וזה מתיר אפי' עברה לשמה ועוד שעל זה נא' "גדולה עברה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה"
אומנם נ"ל שהשבח כולל גם את השיבוח של מסה"נ של יעל שהרי וודאי שלאחר שזינתה ברצונה נאסרה על בעלה, וכמוכח מדברי אסתר שאמרה כשהלכה "למצוא חן" בעיני אחשוראש "וכאשר אבדתי אבדתי" שעד עתה היה הכל נחשב באונס וכעת יש לזה דין של "ברצון", ובכ"ז הסכימו שתי הנשים בדעתן לוותר על עתידן לצורך הצלת עמ"י וזהו מעשה הקרבה גדול ביותר וזכותן תעמוד לנו ולכל ישראל לעולם.