תוס':
חזקה אין אדם טורח כו'. תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן. ולמ''ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא. אבל למ''ד יש לה כתובה מנה, לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן:

לשיטת התוס' ההפסד שימנע מהאדם לשקר בטענת פ"פ הינו שיפסיד בכך האשה שקנה בין היתר עם סעודה יקרה ואם לא מפסיד אישתו אלא רק גורם לה להפסיד מכתובתה הרי יש כאן רק "רווח" מבחינתו וממילא אינו נאמן.

אומנם לא נראה שחז"ל חילקו בכך ונאמן בכ"מ, אך מהו א"כ ההפסד שימנע ממנו לשקר ו"לחסוך" בכך מנה מחיובי הכתובה?

ונראה לומר שקניין האשה נקנה בכסף הקידושין ואותו לעולם לא מפסיד שהרי אם היה כאן מקח טעות עליה להחזירו למקדש.
לכן ההפסד האפשרי הינו דווקא בהפסד הסעודה, שמטרתה הינה לשמח אשתו ולהביא אהבה וחיבה שמחה ורעות בין בני הזוג. מובן שאם למחרת אותה סעודה ואהבה שבאה בזכותה, טוען הבעל על אשתו שמצא בה פ"פ הרי שמייד מפסיד בכך את אהבתה על הבזיון שגורם לה. וא"כ נמצא שהפסיד התועלת שבאה בסיבת הסעודה. ע"כ פשוט שאם מוכן לוותר על האהבה והחיבה, מסתמא אכן מצא פגם חמור באשה שממילא גרם לו שמצדו לא יהיה עוד אהבה אליה וע"כ לא אכפת לו שלא תאהב אותו בחזרה.