סדר החופה בזמנינו

כמה הקדמות

א. אע"פ שהדברים פשוטים, מ"מ אם יהא מי שיתברר לו הדבר מכאן, והיה זה שכרינו. במיוחד החתן והכלה מה טוב שיידעו מה קורה שם. מה חבל שאירוע מכונן שכזה של פעם בחיים (כך מקוים בכל אופן תמיד) יעבור ללא הבנה, גם אם למעשה אין לחשוש חלילה גם כשלא הבינו כלום.

ב. מה שנקרא היום בלשון העם אירוסין, אינו אלא מה שקראו חז"ל שידוכים. וציוו להשתדך קודם שמארס. מבחינה הלכתית אין השידוכים משנים כלום בקשר שביניהם. (הם אסורים בייחוד כשני זרים וכו').

ג. אירוסין בלשון תורה הם קידושין גמורים בלשון חכמים. והיינו בכסף שטר או ביאה. ואסרו לקדש בביאה. ונהגו העם לקדש בכסף, ובזמנינו נהגו בדרך כלל בטבעת שהיא שוה כסף. ועליה להיות שוה לפחות פרוטה. (כמובן שבדרך כלל היא שווה יותר). הקידושין הם קנין לצורך אישות. אבל עדיין אינה נשואה עד שתיכנס לחופה. ומ"מ אם זינתה הרי היא נסקלת. על הקידושין מברכים ברכת אירוסין המבוארת כאן בסוגיא (כתובות ז:). ונהגו לברכה על כוס ולהקדים בורא פה"ג. נהגו להשקות מהכוס את החתן והכלה, וראוי לשתות רוב כוס. אם אין רצונו של מסדר הקידושין ושל החתן לשתות רוב כוס בעצמם, יכינו אדם שיכוון לצאת בברכה והוא ישתה. (עצה טובה להביא יין לבן לחופה, כדי למזער את אסון השפיכה על שמלת הכלה).

ד. החתן מקדים את האמירה הרי את וכו' כמבואר במס' קידושין שזה לעיכובא. יש שהעירו שנכון לומר זו בחולם. (ולא בשורוק, כי זו נאמר על הטבעת בלשון נקיבה, והיינו מילת חיווי כמו זה לזכר, משא"כ זו בשורוק מתפרשת לרוב במובן של "אשר", כמו עם זו יצרתי לי, הלוא ה' זו חטאנו לו, וכדומה).

ה. המנהג לכסות את פני הכלה בשעת הקידושין, אינו מסיבות של צניעות כמו שרבים טועים. זה נובע מסוגייא ידועה של קידשה בשיראי, שעולה ממנה שאם האשה חשבה שהטבעת שווה יותר מערכה, זה עלול ליצור שאלה על חלות הקידושין. על כן מכסים פניה כדי שלא תראה את הטבעת, ושואלים את העדים בקול רם האם היא שוה פרוטה, והיא שומעת שהם מאשרים, ובזה היא מסכימה להתקדש גם אם היא שוה רק פרוטה בצמצום. (היום שהכלה בוחרת לעצמה את הטבעת מראש, זה קצת איבד מהאותנטיות שבענין). יש להקפיד שהטבעת תהא שייכת לחתן (שלא ישכחו הוריו להקנות לו אותה), וראוי שהכלה תדע שכשעונדים את הטבעת על אצבעה, עיקר הענין הוא שהיא מקבלת זאת במתנה והיא קונה אותה אז להיות שלה, ובזה היא מתקדשת.

ו. יש המקפידים שהעדים יראו את פני הכלה סמוך לקידושין, ולדעתם אין די בכך שראוה בשעת כיסוי ראשה בהינומא (שמא לא היא, שהרי איבדו קשר עין רציף מאז), ולכן רבים נהגו לגלות פניה כששותה מהכוס של האירוסין, (כדאי לתאם עם אם הכלה שתרים את ההינומא מעל פניה בשעה שמשקים אותה), ומורים לעדים להביט בה באותו רגע. יש לציין שקידושין אינם חלים בלי העדים, מה שמכונה בהלכה "עדי קיום".

ז. מכיון שבמעמד החופה יש קרובי משפחה שגם הם רואים את הקידושין, יש חוששין ל"נמצא אחד מהם קרוב או פסול" שכל העדות נפסלת, והקידושין לא יחולו, לכן רבים נוהגים להדריך את החתן לומר לעדים "אתם עדי". אדם שעבר במזיד על לאו דאורייתא שלוקין עליו ולא שב בתשובה, פסול לעדות, ונמצא שאם הוא אחד העדים לא חלו הקידושין, לכן על העדים להרהר בתשובה (חרטה, וידוי וקבלה להבא) קודם החופה. ובפרט אם ידוע לו על חטא מסויים מסוג זה (כגון הלוואה בריבית ללא היתר עיסקא ראוי, או באופנים שאין היתר עיסקא מועיל, או חלילה אם הרים יד על חבירו, ועוד). יש חוגים בעם ישראל, שאצלם הכיבוד להיות עד נחשב גדול מהכיבוד להיות מסדר הקידושין או מברך הברכות, (מכיון שזה מורה שנחשב לנקי מחטא).

ח. נישואים חלים ע"י החופה. המהות האמיתית של הנישואין היא הכנסה לביתו כדי לחיות כדרך איש ואשתו. החופה היא קנין אישות מפני שהיא מסמלת את זה (כמו הרעיון של קניינים בדרך כלל). ידוע שישנה דעה שהחופה היא התייחדות ("חדר היחוד"). וי"א העמידה תחת האפיריון. וי"א כיסוי ראשה בהינומא. מנהג בני אשכנז לעשות את כל ג' הדברים. רבים מהדרים שהחתן יעשה קנין מנציג בעלי האולם על חדר הייחוד, ויש הקונים גם את מקום האפיריון, לקיים בזה ענין מכניסה לביתו.