קכב.

א. פשט מהא מתניתא וכו'. בפשטות היה נראה דפשט להקל כדין מסיח לפי תומו הנזכר בג' עובדות בברייתא זו, וכך גם משמעות העובדה שאביי התקשה למצוא לה היתר והעצה היתה ללכת לרב יוסף שבחורפת סכינו ימצא היתר, ומ"מ פירש"י דאדרבא פשט מרישא לאיסור, דלא נחשב מסל"ת כשמתכוון להשביח את ענייניו.

ב. עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק. דף זה די"ד שבט (בסדר דף היומי תשע"ה) נלמד לרוב בליל טו בשבט, ובו נזכרו מכירת פירות. ובפרט לפירש"י על עזיקה, מוזכר כאן להדיא שנשתבח בפירות ארץ ישראל!

ולא עוד, אלא שנזכר כאן גם ערלה וגם נטע רבעי, שזה עיקר עניינו של ראש השנה לאילן.

וראה עוד להלן בעמ' ב' בסוגיא דנאמנות ע"א להתיר אשה (דקשה למצוא קשר לפירות שנשתבחו בהן א"י) ושם סופר בעובדה אחת על יחור של זית, ובעובדה שניה על יחור של תאנה. ובתוס' כאן נזכרו ענבי נזיריך, ושומרי ספיחין לעומר ולשתי הלחם שהן שעורים וחיטים. ובמשנה להלן נזכר צוער עיר התמרים. ולא נחסר מדף זה אלא רימון. (אני אישית השלמתיו בכך ששלחתי לפורטל את הדברים הללו באינטרנט רימון...)

ג. ודילמא צרה הואי. עי' רש"י שמא נשא אשה על אשתו שלא בפנינו. כלומר דהרי יש להעמיד שבת קול מהני רק כשאין צרה. ובאמת לכאורה ה"ה יש לחוש לשאר חמש נשים, ועכצ"ל דזה לא היה קשה להו מעיקרא כיון שיש להעמיד באופן שהן לפנינו או במק"א לגמרי. ומלכתחילה כל הקושיא רק על צרה מטעם שפירש"י.

ד. תנא דבי רבי ישמעאל וכו'. כלומר דהקילו שלא לחשוש לצרה. ויל"ע אי למסקנה זו הקילו גם שלא לחוש לשד וא"צ לדינא לראות בבואה דבבואה ולא דמות אדם.
וראה בתוס' שהביא פלוגתא מירושלמי אם אפשר לסמוך על שטר. ועי' חזו"א שדן לגבי לסמוך על מודעות או כתבות בעיתון.

אגב הזכרת העיתון, ללא אמנע מלהביא מה שסיפר לי הרח"ב ע"ה שבילדותו הניח אביו אותו ואת אחיו ליד איזה לול של תרנגולין להעביר את הזמן, ואמר להם (כנראה כדי להרבות הענין) שיש אומרים שבכל פעם שיהודי בעולם משקר – באותו רגע התרנגול מקרקר. כשחזר אביהם לקחתם שאל האח את האב, א"כ מדוע התרנגולים מרבים לקרקר בעלות השחר, והלוא אז כמעט אין ניעורים המשקרים. ענה האב מפני שאז מדפיסים את העיתונים...

ה. ר"א ור"י אומרים אין משיאין את האשה על פי ע"א. בגמרא מבואר דר"ע בסמוך דמחמיר חלקית, חזר בו לאחר שהוחזקו, ולא נתפרש אי ה"ה לגבי הני תנאי או דהם עמדו בשלהם ולית הלכתא כוותייהו.

קכב:

ו. כיון דחזיתינהו בכיא. שמעתי מירושלמי זקן (הרמ"פ ע"ה) ששמע מפי רבי שמואל מסלנט שכשבאים לנחם אבלים רח"ל, הרי קי"ל דלא יפתח המנחם בדברים עד שיפתח האבל. ולפעמים מצוי שהאבל שקוע בצערו ואינו פותח. ואמר הגרש"ס דאנחה של האבל נחשבת ג"כ כפתיחה ויכול המנחם לדבר. ואמינא דמכאן דמות ראיה לפסקו זה. שהרי קי"ל דגוי נאמן רק במסיח לפי תומו, ואין זה אלא כאשר הוא פותח בענין, ולא כתשובה לשאלה. וכאן אמרו שאע"פ שבדיבור ממש הם פתחו לשאול איה חבירינו, אבל כיון דבכיא נחשב הדבר שהיא פתחה.

ז. יוחנן ברבי יהונתן אריה דמכפר שיחיא. א' מגדולי ישראל כתב שלא מצינו בחז"ל אדם בעל שני שמות פרטיים. (ובראשונים רק במקום אחד בפ' איזהו נשך בתוס', ר' יעקב ישראל). ושאלו עליו מכאן, יהונתן אריה. וענהו ששגה לגמרי בפשט הגמרא, שהרי אריה לא הולך על האב יהונתן, אלא חוזר על יוחנן ואינו אלא כינוי בעלמא כדמשמע מכל הענין.

ח. תנאי היא, ר"ל תנאי אליבא דר"ט, ומייתי ראיה שלא תאמר שהברייתא השניה משובשת וצ"ל חכם אחר במקום ר"ט, שהרי להדיא שנינו בסמוך שר"ט בעי דו"ח.

ט. כיון דאיכא כתובה למישקל, כדיני ממונות דמי. לכאורה זה דבר פלא עצום, שהרי יש כאן ודאי גם ענין של איסור אשת איש, ונהי שיש כאן גם ממונות של"צ דו"ח אחר התקנה, אבל עדיין להיכן נעלם חיוב הדו"ח מצד האיסור שכאן. אמנם צ"ל דהתקנה לא היתה רק שלא יצטרכו דו"ח אלא תיקנו שלא ידרשו ויחקרו בממונות כדי שלא תינעל דלת, ולכן יש צד דכיון דיש כאן דיני ממונות ממילא אין לחקור. ויתכן דבאמת בזה גופא פליג מ"ד דבעי דו"ח, לא משום דמתעלם מהכתובה, אלא משום דס"ל דגדר התקנה שלא יצטרכו דו"ח ולא שאסרו. או דאין תקנה זו יכולה לדחות חיוב דו"ח דאיסורא. ודוק.

מי יתן ויקויים בנו בימינו בקרוב תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.
נסתיים אור לט"ו בשבט תשע"ה.