קג.

א. קב הקיטע וכו' הא מני ר"מ היא. קצ"ב הדמיון בין גדרי נעל לחליצה לבין גדרי נעל להוצאה, דהא לית מאן דפליג דלא חשיב הוצאה בכל מנעל שהוא, אף דאינו עור. וכפי הנראה זה מה שדחק לתוס' ד"ה הקיטע וד"ה באנפיליא לפרש דהדמיון הוא מצד מה שאין רגילים לעשות, ועי"ש היטב.

ב. ורישא במחופה עור. כלומר דאף לרבנן דדרשי תחש דוקא דבעי עור, מ"מ מחופה עור סגי ליחשב עור. וצ"ב לפ"ז אמאי קאסר רב לעיל סנדל התפור בפשתן כרבנן (כמ"ש תוס' שם), ובפרט לפירוש ראשון ברש"י הוי ממש כעין מחופה עור.

ג. צריך למידחסיה לכרעיה. לא נתפרש ברש"י הטעם, ולכ' צ"ב.

ד. האי איסתוירא עד ארעא נחית. קצ"ב לדון על מציאות גלויה לעין שכזו, ובסמוך פליג עליה רב אשי. וגם משנה היא ריש אהלות ושם מונה בכלל עשר עצמות הקרסול. ואולי הנידון הוא האם כל העצמות הללו נחשבות עצם אחת וכולם הם עדיין רגל, או לא. ויל"ע.

קג:

ה. רעה היא אצל צדיקים. פירש"י לפי שנפש הצדיקים קצה בהנאה הבאה מהרשעים השנואים עליהם. וצ"ב דבסמוך אמרו בשלמא וכו', משמע דאין זה כלל, אלא יעקב מאס בדברי טובה דלבן משום שמא דע"ז, ויעל מאסה בביאת סיסרא משום זוהמא, ולאו כללא הוא. ויל"ע.

ו. יהיב ליה סנדלא דשמאלא. בחכמה שיכל את רגליו, שלא רצה לומר לרבו טעות בידך, והביא של שמאל בכוונה ביודעו שיעיר לו רב יוסף ואז יוכל לשאול דהוא הדין שאינו שלו. (א"ה. זה הזכיר לי את המעשיה על המשגיח שהיה פותח את מכתבי האברכים טרם מסירתן וכו').

ז. סנדל המוחלט. בדרך כלל אמרינן מיכתת שיעורא, לגבי דבר הנצרך בו שיעור. ולכאורה צ"ל שהבינו כאן, לפחות רב פפי, דחופה רוב רגלו הוא גדר שיעור בחשיבות המנעל. או די"ל דאי"ז דין דוקא בשיעור, אלא בכל מקום דצריך חשיבות, (רק בדרך כלל זה שצריך שיעור הוא סימן שנצרך בו חשיבות מסויימת), וכיון דהתורה לא מסתפקת בכל נעל, אלא בעינן נעל עם תנאים מסויימים המחשיבים לנעל, שייך בזה מיכתת שיעוריה. ובפשטות היה מקום לומר דבזה גופא פליג רב פפא משמיה דרבא וס"ל דזה דין רק בשיעור ממש, (או דחולקים אם כאן זה נחשב שיעור), אבל רש"י להלן מבאר דחולקים האם ילפינן איסורא מטומאה (דשם נקרא בגד בזמן השריפה) משום דהוי רק גילוי מילתא. וע"ע בסמוך.

ח. הבא אל הבית וליכא. אפשר כוונתו משום דבית יש לו שיעור שיהא ד"א על ד"א וגבוה י"ט. דאל"כ מאי שייך כאן הריעותא של מיכתת שיעוריה. (וידועים דברי הגר"ח על הרמב"ם של לחי של עיר הנידחת ואכמ"ל).

ט. מטלית וכו' כיון שנכנס רובה. ראה רש"י. הטעם דלא פירש"י בפשטות דמיכתת שיעורה ואין בה ג' על ג', פשוט דהיינו דא"כ לא משכח"ל בגד מוחלט שיטמא, וע"כ בהכי חייב רחמנא. אבל דברי רש"י צ"ב. ולכאורה כוונתו דדין רובו ככולו הוא דין של חשיבות וזה ל"ש בדבר שעומד לשריפה.

י. סנדל של עבודת כוכבים. פירש"י דמצד איסור הנאה לא איכפת לן דמצוות לל"נ. ולכ' צ"ב דע"י איסוה"נ ממילא לאו להילוכא קאי וכדלהלן גבי מנעל של זקן ושל בית דין (אילולא דאין מקפידים). ואפשר דסגי דגויים עדיין הולכים בו. אמנם מרש"י משמע להדיא דמיישב דהליכת הצלם סגי ליחשב להילוכא, וצ"ב.

קד.
א. זקן העשוי לכבודו. רש"י פירש על מת. ולכאורה מדוע לא פירש כפשוטו על זקן שאינו יכול להלך ברגליו ומלבישין לו מנעלים רק לכבוד ולא להילוך. ואפשר על פי מש"כ רש"י מקודם דהילוך צלם הוי הילוך, א"כ הזקן לא גרע. ואפשר עוד ע"פ מש"כ בסמוך לגבי סנדל דבי דינא שאין מקפידין א"כ מסתבר דה"ה מנעל של זקן, משא"כ מת דמקפידים (מפני כבודו או מפני איסו"ה).

ב. סנדל דבי דינא וכו'. יש להעיר דיש בתי דינים וותיקים שיש להם סנדל מיוחד לחליצה עתיק יומין (כמו לבית דין בירושלים שמשתמשים בסנדל מימי רבי שמואל סלנט), ולכאורה להמבואר כאן יש לחוש שאינו להילוכא, ובסנדל "יחסן" שכזה באמת כן יקפידו שלא יילך בו שליח בית דין להנאתו.