סז.

א. במתני' והניחה מעוברת. עי' רש"י שהביא פלוגתא דרבה ורב יוסף. ויש לציין שלמ"ד שאינו ילוד אינו מאכיל, הוא מה"ת מדרשא כמו שהביא רש"י כאן (וגם בעמ' ב' בסוה"ע). ועוד חזינן דכאן זה נאמר להדיא הן לגבי האכלת עבדים והן לגבי אכילת אמו או זקנתו. ואע"פ דלעיל לגבי שאינו אוכל אינו מאכיל תמהנו בזה, כאן יותר מובן. ואכמ"ל. ועי' תוס' דלגבי האכלת אמו ע"כ היינו טעמא (דל"ש שם טעמא דזרות) וזה גופא הנידון האם ניתן ללמוד האכלת עבדים מהאכלת אמו.

ב. אמרו לו מאחר שהעדת וכו'. בגמרא הובא זה מברייתא ביתר פירוט ששאלוהו על בת כהן והשיב להדיא לא שמעתי דהיינו דשם מאכילה את עבדיה. ומבואר בגמרא דזה א"ש רק להצד דמשום זרות, ועי' תוס' דיתכן דבזה גופא פליגי רבנן על ר' יוסי.

ג. אבל חכמים אומרים. שרש שיטתם משום דס"ל עובר אינו זוכה בירושה עד שיוולד. והא דאמרו אוכלים בשביל משפחה, ר"ל על פי הרוב. אבל באמת אם יש למת רק אחיות וא' מהן נשואה לישראל, אין אוכלים. ויש לציין דמ"מ כשיוולד העובר יקבל את הירושה ויוציא מאחים ומשפחה. (ואפשר דלמעשה ב"ד לא יניחום לירד לנכסים כדי דלא לאטרוחי בי דינא בכדי, אבל כיון דזה שייך להם כעת שפיר מאכילים).

ד. והודו לו קתני דמסתבר טעמיה. זה פלא דלפ"ז בכל מקום שנאמרה לשון זו אין זה מראה על חזרה. וכמו חזרו ב"ש להורות כדברי ב"ה או להיפך. (אמנם לשון חזרו אולי שונה). ואגב, יוצא כאן שרבנן הודו לר' יוסי דמסתבר טעמיה אבל לא קיבלו את דבריו למעשה, ושמואל טרח לומר דרבנן פליגי על ר' יוסי אבל למעשה לא קיבל את דבריהם, בבחינת על דאטפת אטפוך.

ה. ת"ר וכו' מפני חלקו של עובר, עי' רש"י שהאריך, וקצ"ב דלא כתב כן במתני'. ומה שכ' דלא ידעינן אי מתרמי לחלקו לכ' הוא למ"ד יש ברירה, אבל למ"ד א"ב היינו משום דיש לו אחוזים בכל עבד, וכמדו' דעבד השייך לכהן וישראל בשותפות אינו אוכל.

ו. ר"ש בן יוחי אומר וכו'. א' מידידי שיחי' (איני יודע שמו ואיני רוצה לכנות) תמה בזה דהרי סופו להתברר (ומלבד די"א דאין לסמוך על רוב כשאפשר לברר, דיתכן דזה לא נחשב אפשר לברר) וא"כ נמצא דאם יוולד בן בר קיימא יתברר שאכלו זרים תרומה בשוגג. וזה מיעוט מצוי מאד. וכ' דיל"ע אי נחייבם בתשלומי תרומה כדין זר שאכל תרומה בשוגג. (ויל"ע בדברי הגרש"ש שדן בכעין זה דההיתר לסמוך על רוב הוא היתר "לקחת סיכון" ולכן כשמביא חטאת שייך וידוי).