סו.

א. אלמנה וכו' לא יאכלו. וברש"י דהן שלה והיא חללה ובגמרא מפרש טעמא. לכאורה כוונתו דהיות שהם שלה על כן אינם אוכלים מכח הבעל, ומכוחה אינם אוכלים לכל הפירושים שבגמרא משום שהיא חללה ואינה אוכלת, אלא דבגמרא יפרש האם הוא כללא דאורייתא דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל (כרבינא) או דהוי גזירה (כרבא ורב אשי).

ב. ועבדיו שקנו עבדים. נסתפקתי עבדי עבדיו שקנו עבדים, אי קנין קניינו שקנה קנין מאכיל או דזה לא כלול בדרשה.

ג. והרי ממזר שאין אוכל ומאכיל. צ"ב קושיא זו, שהרי אין "מאכיל" דאשה את עבדיה דמי כלל לממזר או זר המאכיל את זקנתו, ולא רק בגלל הדחייה דבסמוך שהאשה קניינו והנכד אינו קנין, אלא ה"מאכיל" שנזכר בשניהם הוא שיתוף השם בלבד, הקנין באמת מאכיל ומכוחו אוכלים, משא"כ הנכד לא באמת מאכיל, אלא דין הוא בזקנתו שכל עוד יש לה זרע מבעלה הכהן אגידא היא בכהונה ואוכלת, ואף דקוראים לו מאכיל, לא מכוחו היא אוכלת כלל, וא"כ מה בכלל ס"ד לדמות דאם קנין שאינו אוכל לא מאכיל, לכן גם נכד שלא אוכל לא יאכיל. ואפשר בדוחק דלזה באמת כוונת הגמרא בסמוך.

ד. זונה היא אצלו ואתי לאפוקה. אף דגירושיה אינם תלויים בה, מ"מ כשהיא תרגיש כך, זה יוביל שתדחוק בו לגרשה.

סו:

ה. תניא כוותיה דרב אמי ותניא כוותיה דרב יהודה, עי' תוד"ה עבדי צ"ב מה שנדחקו. ולו"ד היה אפשר לפרש דהא גופא באו רבה ור"י לומר, דמחד גיסא תניא כר"א דלא כרב ספרא, כלומר דזה נחשב לגמרי שלו ולא רק אחריות בעלמא, דמשום אחריות לא היה סגי שייצאו לו בשן ועין, ומ"מ לא תניא כוותיה דר"א במה שלא חשש לשבח בית אביה, אלא בזה תניא כוותיה דר"י דלא ימכור משום שבח בית אביה, ונוכל לומר דל"פ הני ברייתות, אלא אף דמדינא הוו שלו, יש לה שיעבוד עליהם (מדרבנן, או דמסתבר דהוי כהתנו כן מעיקרא), וכל עוד לא יקדיש וכדומה תוכל לגבותם מכח שיעבוד זה. ונוכל לכוון זאת גם בדברי ר"נ שאמר לרבא דאע"ג דתניא כוותיה דר"א, מסתברא טעמיה דר"י, כלומר דס"ל דאף אם אמת הוא שהוא הבעלים, מ"מ אלמוה לשיעבודה.