סה.

א. נמצא גט בטל ובניה ממזרים אלא וכו'. האי אלא אינו מסקנת הקטע הקודם, אלא כמו שפירש"י מהא דל"ח לממזרות אצל בניה, ע"כ דברור לנו דגמר בדעתיה לגרש בכל אופן, והא דאמרינן אלא היינו דרק מהאי טעמא יש מקום לפוטרו. ולזה כונת רש"י. ובפשטות אין הכרעה גמורה. ומ"מ מסתבר דכשם שהכריעו מקודם דמסתבר לומר השתא הוא דכחשא ה"ה השתא הוא דבריא.

ב. איזיל אינסיב וכו'. לכאורה הוא בעיא דלא איפשטא, דהא מסיק רבא דמותר לשאת אשה על אשתו, וא"כ לא השבנו על השאלה האם יכול לומר כן ובינתיים לא יתן כתובה.

סה:

ג. אחזוקי בעקרתא ובניפלי לא מחזקה נפשה. זה חידוש גדול להכריע כמותה מחמת טענה כזו. ועכ"פ אין זה דין נאמנות בעל דין כעין מיגו, אלא זו חזקה שלנו, דחזקה בידינו שאין אשה אומרת כן אם אין זה אמת. והבן.

ד. איש דרכו לכבש. בפשטות היינו במלחמה וכמדומה דכן פירש"י עה"ת שם, אמנם עדיין לא היו אז מלחמות בעולם, והכוונה לכאורה לכבוש את הארץ בפעולות מיישבות, וגם זה אין דרך האשה לעשות. ויל"ע.

ה. חד אמר הלכה כריו"ח בן ברוקה. לא נתפרש מדוע לפסוק כיחיד בזה נגד הכלל. וגם לא הכריעו אי ריו"ח כוותיה או ריב"ל. וגם לא ברור אי כוונת הגמרא ע"י הבירור מי אמר מה להכריע מכח זה איך ההלכה, דהא י"א דהלכה כריב"ל נגד ריו"ח כידוע מתוס' בכ"מ. עכ"פ למעשה יש לנו מעשה רב דרבי חייא שפסק שאינה מצווה. וגם סתמא דגמרא לעיל סד: דאיהי לא מיפקדא ומפרשים בזה סתם משנה (אם כי הוי סתם ואח"כ מחלוקת).

ו. אישתיא סמא דעקרתא. אף דזה נידון בפני עצמו. ואסור לסרס בהמה בא"י אף דאינה מצווה בפ"ו. אלא דזה היה ברור לה דשרי לעקר עצמה באופן של סם, וכל הנידון היה רק מצד חיוב פ"ו.

אגב. אלו שדנו אי מותר לאדם להכניס עצמו לאונס ולא הביאו מכאן, חזינן דשתיית כוס של עיקרין הוי ביטול המצוה ממש והבן.