ס.

א. קשיא. לכאורה רב אשי דהוא בתראה פליג לדינא על רב ואמר דנשא אנוסת עצמו לא יוציאנה. ואעפ"כ הרמב"ם פסק לההיא דרב. ומסתמא נסמך על הכלל דקשיא אינה תיובתא. אף דכאן עכ"פ רב אשי נתכוון לחלוק על רב ואין זו רק סוגיית הגמרא הנשארת בקושיא. ויל"ע היטב אי הרמב"ם מחייב להוציא בוודאות או לחומרא מספק.

ב. והא קיי"ל משנת ראב"י קב ונקי. לכאורה מכאן ראיה כהאומרים דכלל זה גם כשדבריו דראב"י בברייתא, וכידוע הנידון בזה.

ג. יכול שאני מוציא אף מוכת עץ. אף דבברייתא לא נתפרש להדיא דר"מ פליג במוכ"ע, מ"מ כך משמע מלישנא דדברי ר"ש. ומכח זה פשיטא לן דהא דתנן בסיפא דמתני' דלא ישא מוכ"ע, הוא מדברי ר"א ור"ש ולא סתמא תני לה.

ס:

ד. והא אמר ר"ש ראויה לכה"ג מטמא לה וכו'. צ"ב גדול. דהא האי כללא הוא במי שאינה ראויה לכה"ג מחמת חיסרון בדין ובגדר בתולה שבה, דמהאי טעמא אינו מטמא לה, דגם שם נאמר ולאחותו הבתולה. אבל זו שאיירינן בה כעת, אסורה לכה"ג מדין גרושה, ואכתי בתולה גמורה היא, ומאי טעמא שלא ייטמא לה. וצ"ב.