רש"י כאן
מאן הויא ליומי. מי חפצה לינשא לימים שאתעכב כאן: דפקיעי. כ''ע בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש: שבעה נקיים. שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה: שלוחייהו הוו משדרי. שבעה יומי קודם ביאתן:
רש"י ביומא דף י"ח ע"ב
כי מיקלע לדרשיש. שם היה רגיל לילך: מאן הויא ליומא. יש אשה שתנשא לי ליומא שאתעכב כאן ותצא לאחר מכאן: זה אצל זה. בן שיוליד במדינה זו עם בת שיוליד במדינה אחרת: רבנן קלא אית להו. ושמם קרוי על בניהם: צריכה לישב שבעה נקיים. מיום שנתרצית שמא מחמת חימוד ראתה דם: יחודי בעלמא. ואין נזקקין להן אלא שהנשוי אשה אין מתאוה כמי שאין לו אשה:
נראה שיש כמה הבדלים בהרחבות של רש"י בהסבריו בכל סוגיא ולדוגמא הבדל מהותי ביומא מסביר רש"י ליומא יום אחד ומדגיש "ותצא לאחר מכאן" וכאן כותב לימים שאתעכב ולא מפרט שתצא לאחר מכו
ע"כ נראה חילוק יסודי בין הסוגיות שעל פיו אפשר להבין את החילוקים ברש"י ואולי קצת להבין את תורף הענין שהוא תמוה ועיין בדיון רחב שהיה על כך כאן בפורום במסכת יומא, מטרת הבאת הסיפור שם הוא בהקשר לענין שמירת הכהן גדול מקרי וע"כ עיקר הסיפור בא לומר את ענין השמירה כשיש פת בסלו וע"כ רש"י הדגיש את ענין שיוצאת לאחר מכן וזה רק ליום אחד וכו'
לעומת זאת המטרה כאן בהבאת הסיפור היא מניעת זיווג שמביא ממזרים על כן רש"י העדיף לפרש את הסיפור באופן שזאת הייתה אישה שקבועה לו באותו מקום לימים שהיה מתעכב שם ולא דווקא שהיה מגרשה לאחר מכן כי באופן שמדברים על שיוולדו לו ילדים קשה קצת מבחינה הסתברותית להעמיד את זה על משהוא חד פעמי ליום אחד ויש מקום להאריך בהסבר מפורט יותר על פי הדיוקים הנוספים וההבדלים ברש"י והשי"ת יעזור שאתפנה לכך