כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה הלכה ה), על המתפלל "לתקן מלבושיו תחלה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד אדם בתפלה באפונדתו" (שהוא בגד שלא לובשים כאשר עומדים בפני אדם חשוב), מפני שבשעת התפלה יש לעמוד בלבוש מכובד ומסודר. (שהרי עומד לפני מלכו של עולם)

ואכן כך נוהגים בהרבה מקהלות ישראל שהולכים כל היום בכובע וחליפה ותמיד הם ב"הכון" לקראת אלוקיך.

אולם ידוע שיש רבים שלא מקפידים ללבוש דווקא בגדיהם היפים והמכובדים לתפילה וקשה מה יענו לשאלת "אם לפגישה עם מנהל לא היית מופיע כך הכיצד אתה מעז לעמוד כך בפני הקב"ה מלכו של עולם !?!" ?

ונראה ליישב המנהג בדברים הבאים:
מצאנו בחז"ל שלשה אופנים של "עמידה" בתפילה:
א: כשר חשוב בפני המלך
כמסופר בברכות על ריב"ז: ...ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי וחלה בנו של ריב"ז אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך:

דהיינו הופעה מכובדת ביותר שלא מרשה למתפלל שום חריגה מכללי "הטכס" ונראה שכך תופסים עצמם הנוהגים תמיד בחליפה (שהם כשר לפני המלך)

ב: כעבד בפני רבו
כך נהג ר' חנינא בן דוסא בעצמו, הניגש כך מרשה לעצמו יותר חופש בין בצורת הלבוש ובין בצורת הפניה כלפי מעלה.
נראה שע"ז סומכים בעלי המלאכה וכד' שניגשים לתפילתם מתוך עמל שעושים לשם שמים וממילא גם מתפללים בבגדי העבודה ולא בבגדי השבת וה"שרד".

ג:כבן לפני אביו
כמנהגו של חוני במשנתנו:
"שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר {משלי כג-כה} ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך:"
בגישה זו מרשה הבן לעצמו דברים שנראים כחוצפה ועזות כלפי מעלה עד שאילולא שהיה אכן מתנהג כבן המכבד ואוהב את אביו היה ראוי לנדותו.
נראה שע"ז סומכים המקלים להתפלל בבגדים קלים ולא מכובדים כלל...
אך נראה שמוטל עליהם להוכיח שאכן שייכים הם למדרגת בנים