גמרא:
אמר מר ואיזוהי עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה ורמינהי אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה''ז ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר פירות כסות וכלים
ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה אמר אביי שאני התם משום בזיון קדשים ונשחטיה מישחט אתו בהו לידי תקלה

רש"י:
לידי תקלה. לאכלה:

מהלך הגמרא מובן לי אך אני מתקשה בהבנת התירוץ:
מדוע יש כזה חשש שכאשר מישהו מקדיש בזמן הזה, אז אם ישחטו את הבהמה, אז עלולים גם לאכול אותה?
הרי מדובר בסיטואציה מאוד נדירה ומיוחדת - מישהו בטעות הקדיש (היום!) בהמה, הלך לרב, הרב אמר לו שאין ביהמ"ק ולכן אין ברירה וצריך לאבד את הבהמה כדי שלא ייכשלו בה - אז מדוע שהרב לא יבצע פעולה פשוטה: שחיטה+זריקה לפח של הבהמה. עד כדי כך יש חשש שהרב ישחט את הבהמה (כדי להשמידה) ואז יבוא מישהו ויראה בשר שחוט ויאכל את הבשר??
הרי אם יהיה כך ניסוח הסעיף בשו"ע -"המקדיש בזמן הזה צריך לשחוט את הבהמה, והבהמה אסורה באכילה לאחר השחיטה (ולכן מומלץ להניח בפח שמור ולשים שלט)" - האמנם יש כזה חשש שיבוא מישהו ויראה בשר שחוט (איך בכלל יזהה?) ויאכל?