"אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן גמליאל אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי אמר ליה ומאי נפקא לך מינה אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא".

וברש"י:
"אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא. משל שוטים הוא כמו זבון וזבין תגרא אקרי (ב''מ דף מ:) כך גמרא גמור אומר לתלמיד שוטה: למוד הן אמת, הן שבוש, ויהא לך לזמר ושיר".
ובשבת ק"ו ע"ב כתב רש"י: "זמורתא תהא. אומר השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך".
ובע"ז ל"ב ע"ב כתב רש"י: "א''ל גמרא גמור זמורתא תהא. בתמיה אביי תלמידו של רב יוסף וקא''ל אתה מלמדנו לומר הלכה כמותו ותהא כזמר בעלמא דאי אין חולקין הלכה למה לי".

שאלות:

א: מדוע לא ענה רב יוסף לאביי? האם ניתן ללמוד מכך שהסכים איתו?
לכאורה, רואים שהדו שיח הזה נמצא בכמה מקומות בש"ס ובכולם לא ענה רב יוסף ואם אכן הסכים איתו, מדוע שוב אמר כן בפעמים נוספות?

ב: האם באמת יש נפקא מינא אם חלקו על רשב"ג או לא לאחר שהלכה כמותו ממילא?

חשבתי אולי לומר שאם ימצא בעתיד איזו ברייתא ששם יש דעת תנא דלא כר"ג, שהרי מצינו בגמרא פעמים רבות שבא אמורא לבבל או לא"י ואייתי מתניתא בידיה, כלומר שחידש ברייתא שלא היתה ידועה קודם, וממילא לזה כיוון רב יוסף שהלכה כרשב"ג גם אם ימצא בעתיד תנא בברייתא שחולק עליו.

ג: על הצד שרב יוסף נשאר בשלו שאין נפקא מינא, צריך להבין שיטתו. הרי באמת הסברא נותנת כאביי שצריך לדעת מה שלומדים ולא לומר הלכה כפלוני כשאין מי שחולק.


הב א נייס דיי