"תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה {נ"א: הלכה בסנדלה; נ"א הלכה וטפחה בסנדלה} על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה".

זכתה בילגה ואחר דורות רבים כל כך עדין שבים ודורשים את המעשה בה בכל סיום של מסכת סוכה, הכיצד? למה קבעו חכמים תקנה שדוקא מגדילה את שמה ואת שם שם משמרתה? הלא (קהלת ט, ו) גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה!

אלא שאחר שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, נדמה שכבר מזדהה היא ונשתייכה לגמרי לעם יון. אבל במה מוטרדת היתה? דוקא בממונם של ישראל המתכלה! אין המזבח גל של אבנים עבורה, אלא פונה היא אליו כבעל הכוח והיכולת אם להושיע או לחדול! רק חסרה היתה את ההכרה שחטאיה וחטאי משפחתה והדומים להם הם אלו שגרמו לאותו חורבן. (ישעיהו נט, ב) כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם.
לכן גם על שכמותה נאמר: לֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל ב יד, יד). למרות זילזולה לא יצאה מכלל המתאבלים על ירושלים. ועתידין לשוב בתשובה שלימה ולראות בבנין ירושלים. (ויקרא כו, מא) אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם.