"אמר רב הונא אמר רב: ביצה עם יציאתה נגמרה. מאי עם יציאתה נגמרה? ... עם יציאתה נגמרה - ומגדלת אפרוחים, במעי אמה - אינה מגדלת אפרוחים. למאי נפקא מינה - למקח וממכר. כי ההוא דאמר להו: ביעי דפחיא למאן! יהבו ליה ביעי דשחוטה. אתא לקמיה דרבי אמי, אמר להו: מקח טעות הוא, והדר. - פשיטא! - מהו דתימא: האי לאכילה קא בעי להו, והאי דקאמר דפחיא - משום דצריבן, למאי נפקא מינה - למיתבה ליה ביני ביני, קא משמע לן".

המשך הגמרא: "ואי בעית אימא: מאי עם יציאתה נגמרה - עם יציאת רובה נגמרה, וכדרבי יוחנן". למרות הכלל שהלכה כלישנא בתרא, לשון "ואי בעית אימא" משמע שהגמרא לא חזרה בה וגם הסבר הראשון אמת. ואף על פי כן זאת לא הביאו הרי"ף והרמב"ם דין זה של ביצה במקח וממכר.
ומבואר על פי דברי ספר שער משפט (סי' רל"ג סק"א) שהובאו בגידולי שמואל בסוגייתנו, שרב פה לשיטתו במסכתות בבא קמא דף מו ע"א; ובבא בתרא דף צב ע"א שהולכין בממון אחר הרוב. ואילו הלכה כשמואל שאין הולכין.