"ואותו טפח היכן מעמידו"? רב סבר שמעמידים את אותו טפח כנגד היוצא, כלומר צמוד לאחת הדפנות בניצב. אך, מששאלו רב כהנא ורב אסי א רב "ויעמידנו כנגד ראש תור", כלומר באלכסון ולא בניצב, שתק רב ולא ענה דבר.
מה פירושה של שתיקה זו?
בעוד כמה מקומות בתלמוד מצאנו שאחרי שהקשה תנא על תנא או אמורא על אמורא אחר, אותו תנא או אמורא [המוקשה] שתק (לדוג' ראה שבת טו א, קל ב. פסחים מח א. ביצה ו א, לז ב. בבא קמא יא א. בבא מציעא סט ב ועוד) האם כל אותן שתיקות הן הודאות? האם המוקשה חזר בו או שמא שתק כי לא רצה לענות לקושיה, אך נשאר איתן בדעתו ואכן יש לו תשובה למה שהקשו עליו?
התוס' (בבא בתרא סב א ד"ה ומודה) מחלקים במקרים. כשמדובר על שתיקתו של האמורא 'רב' מחמת קושיות של רב כהנא ורב אסי כמו אצלנו- השתיקה מעידה על הודאה, מאחר ורב כהנא ורב אסי היו 'תלמיד חבר' לרב ולכן אם היה לו מה להשיב היה מוכרח לענות להם. לעומת זאת במקומות אחרים ניתן לפרש את השתיקה באופן השני, שהמוקשה לא חש להשיב למקשן, לדוג' בבבא בתרא (שם) מקשה אביי לרבה, ורבה שותק ולא משיב, שתיקה זו אין פירושה הודאה בהכרח, לפי שאביי היה תלמידו של רבה ולכן לא חש רבה לענות לקושייתו.
הג"ר ראובן מרגליות, הקדיש לנושא זה מאמר שכותרתו 'שתיקה לחכמים' בספרו 'מחקרים בדרכי התלמוד' (סי' יט), את מאמרו הוא פותח בשאלה, "אחת המדות התרומיות שהצטיינו בהן רבותינו חכמי התלמוד היא המדה להיות מודה על האמת, חכמינו אלה לא עמדו על דעתם, אם הבירור התלמודי הוכיח לאחד כי צדק חבירו, בר פלוגתיה, לא התעקש לעמוד על דעתו, והכרתו בצדקת השקפת חבירו לא טמן בסתר לבבו כי אם הודה על האמת באומרו 'ברם דברם שאמרתי טעות היו בידי' (שבת סג ב וש"נ). ומשום כך מענין אותנו לדעת אשר נמצא הרבה פעמים בתלמוד כי אחרי שנתוכחו החכמים ואחד מהם לא מצא מענה שתק, והנה שתיקה זו אינה מובנה, כי אם באמת נסתתמו טענותיו למה לא הודה על האמת, כיאות לאנשי קודש אלה אשר לנוכח האמת דברם?"
אחרי בירורו הארוך מסקנתו היא שיש שני אופנים של שתיקה. האחד כאשר לא חש להשיב, "והשני כשלא היה יכול לקבל דעת החולק אף שלא מצא מענה על הפירכא שלו משום שההלכה שמסר היתה מקובלת בידו מרבותיו".