למדנו בגמ' שבית הלל ובית שמאי נחלקו בשני דברים- גם בגודל הסוכה המינימלי וגם בדין אדם היושב בסוכה גדולה אך שולחנו בתוך הבית.
הסבר זה מעורר קושי במשנה- מצד אחד, "מי שהיה", מדברים על האדם לא על הסוכה. מצד שני, "בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין", מדברים על הסוכה ולא על האדם?
על מנת ליישב קושי זה, הגמ' מסבירה ש"חסורי מחסרא והכי קתני, מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש אומרים לא יצא וב"ה אומרים יצא. ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד, ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין".
מה פירוש, "חיסורי מחסרא והכי קתני"?
כמה הסברים נתנו למושג זה:
1. מרן הב"י בכללי הגמרא (על הליכות עולם ש"ב פ"ב אות יד) כתב: "ויש לתמוה למה היה החסרון במשנה שהוצרך לומר בקצת מקומות חסורי מחסרא וה"ק, ולמה לא שנאה כתקנה? ונ"ל שהטעם מפני שכשהיו שונים על פה גרמה השכחה בקצת מקומות ושכחו קצת תיבות ולא רצה רבי לכתוב אלא כלשון שהייתה שגורה בפי רוב התלמידים, על דרך משנה לא זזה ממקומה וסמך על המעיין שיבין החסרון ויגיה".
2. השל"ה הקדוש (כללי התלמוד, כלל למד אות רה) כתב, "ידוע שהדבר השלם הוא אשר לא יקבל לא תוספות ולא חסרון, ותורתינו היא תמימה, ואם כן איך אומר על המשנה שהיא חסרה. ומצאתי בספר שארית יוסף (נתיב המשנה, כלל ה), שכתב בשם הר"ר מתתיה הצרפתי, שכשאומר הגמרא חסורי מחסרא, שאין שם שום חסרון בפועל, כי איך נאמר שהתנא חסר, והאומר שהמשנה חסרה אחד מסמניה חייב. אבל ראוי שנאמר שרבי סידר המשנה דרך קצרה, ובאותן תיבות שבמשנה די להבין כוונת התנא, והוא לא בא לבונן האבנים, ולעולם אותו חסרון שאומר חסורי מחסרא בכח לשון המשנה עומד רוח אלהים עמה לא חסרה דבר, והחסרון הוא בחיקנו ודעתנו, עכ"ל. ועל זה נאמר (דברים לב, מז) 'כי לא דבר רק הוא מכם'. ופירשו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) לא דבר רק, ואם הוא רק, הוא מכם. וכדמות זה מצאתי בספר הבטחון של הרמב"ן ז"ל (האמונה והבטחון פ"ט), שכתב וזה לשונו: יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון קודש אלא בענין שידמה ללשון שאנו שוקעים בו בגלות בעונותינו, עכ"ל". וראה שם מה שדן בהמשך דבריו.
3. בכללי שמואל (אות ח) מבאר את הלשון בשני אופנים: א. להודיע שהמשנה חסרה וצריך להוסיף את מה שחסרה. ב. לסדר את לשון המשנה, וזה הפרוש "והכי קתני".
4. החיד"א ביעיר אוזן (מערכת מ' אות לט) כתב שמדברי ספר הפליאה נלמד שבכוונת מכוון קיצר רבינו הקדוש את המשניות שסידרו ב"ה וב"ש או הלל הזקן "וברוח בינתו כלכל דבריו שיובנו למבינים".
5. בהקדמה לפאת השלחן כתב על הגר"א, "שהיה יודע כל חיסורי מחסרא שבתלמוד בשיטותיו שלא חסרה כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש, רק דרבי ס"ל כחד תנא דאליבי' סתמא ולא חסר כלל אליבי' וגמרא ס"ל כאידך תנא. והיה דורש על פסוק 'חמוקי ירכיך', ר"ת חסורי מחסרא והכי קתני, יריכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר שנסתרים גדולת דרכי התורה שבעל פה" (לשון העיטור סופרים על ספר הכריתות).
וראה כאן דף של הרב הראל שפירא.