ר' יוחנן חש בצפידנא אזל גבה דההיא מטרוניתא עבדא ליה מלתא חמשא ומעלי שבתא אמר לה בשבת מאי אמרה ליה לא צריכת אי מצטריכנא מאי אמרה ליה אישתבע לי דלא מגלית אישתבע לאלהא דישראל לא מגלינא נפק דרשה בפירקא והא אישתבע לה לאלהא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא והא איכא חלול השם דמגלי לה מעיקרא.

רש"י:
והאיכא חלול השם. שהיא סבורה שעבר על שבועתו:

מהסוגיה לעיל עולה ש"חילול השם" זה אם המטרוניתא היתה סבורה שר' יוחנן עבר על שבועתו, אך מכיון שהוא גילה לה מעיקרא, אז אין כאן חילול השם.

אבל מדוע אין חילול השם בכל התנהגותו של ר' יוחנן שהערים על אותה מטרוניתא?
והרי זה לשון הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה):
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס--הרי זה מחלל את השם...
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהברייות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות--הרי זה מחלל את השם: כגון שלוקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרין תובעין אותו, והוא מקיפן; או שירבה בשחוק, או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן; או שאין דיבורו בנחת עם הברייות, ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס; וכיוצא בדברים האלו. הכול לפי גודלו של חכם--צריך שידקדק על עצמו, ויעשה לפנים משורת הדין.