סה.
א. אלא מת המשתלח הא איתעביד מצוותיה. ופירש"י דשילוח אינו מעכב. לכאורה תמוה הא יש מצוה לשלח שעיר לעזאזל ומה בכך שאינו מעכב בדיעבד, מדוע לא נביא פר ונגריל כדי לקיים המצוה כל עוד ניתן לקיימה. ואפשר דאין רשות לשחוט פר דהוא מלאכה האסורה ביוהכ"פ רק בשביל מצוה לכתחילה. ויל"ע.
ב. יעמד חי וכו'. עי' רש"י וכמדומה דרוצה לומר דכיון דאין מתן דם הפר כשר כשאין משתלח עומד חי, לכן בזמן שהיה המשתלח מת לא היה הדם ראוי לעבודה באותה שעה ונדחה לכו"ע.

סה:
ג. פר מאי איכא למימר, ר"ל דפרו של אהרן הוא קרבן יחיד ואינו בא מתרומת הלשכה וראוי הוא לרבי יהודה להיות קרב לשנה הבאה דומיא דשקלים.
ד. הא דרבי טבי מצוה היא. כמדומה דאין הכוונה שממילא נשמור השעיר לשנה הבאה, דודאי ראוי לעשות לכתחילה וזו סיבה שימות, אלא דהקושיא דלא יתכן לגזור על הפר אטו שעיר, שהרי אם בגלל הפר יטעו ויקריבו השעיר לשנה הבאה גם יהא כשר, ול"ש לגזור בכה"ג.
ה. גזירה שמא יאמרו הגורל קובע וכו' ומשום גזירה ימותו. לכ' הוי מצי להקשות דהוי גזירה לגזירה, כיון דגם שעיר עצמו ניתן להגריל והוי רק גזירה שמא יאמרו.
ו. חטאת שמתו בעליה הא תינח פר, היינו דהוי חטאת יחיד שתמות, שעיר דציבור הא אינו מת. ולכ' צ"ב דהא לר"י קיימינן הכא דס"ל דגם חטאת ציבור מתה. אמנם קושיא מעיקרא ליתא דאה"נ לר"י עברה שנתה או נתכפרו באחר מתה אף בציבור אבל מתו בעליה לא משכחת לה בציבור שאין ציבור מתים.
ז. שם. לכאורה צ"ב, דבשלמא תירוצא דרבא דשנה חדשה אפשר לומר דנדחה אף לגבי השעיר משום דהוי רק מצוה (ודלא כמש"כ לעיל אות ד דזה חיסרון רק בגזירה לגבי הפר), וגם התי' האחרון דעברה שנתה נדחה להלן דאזלא רק לרעייה, אבל תירוצא דר"ז לגבי שעיר הוא תירוץ טוב דימות כיון דאין הגורל קובע, ולמה לא נצרף לו את תירוצא דתלמידי אביי לגבי פר דימות גזירה משום מתו בעליה, ונימא דהשעיר ימות משום הגורל והפר משום מתו בעליה.