סד.
א. אם של שם וכו'. עיקר הנידון בכל הסוגיא הוא על הציור השני דמשתלח מת, ובהגרלה יקום משתלח חי במקומו ויש לו שנים להשם, האחד יקרב והשני ירעה, ועל זה פליגי מי הוא זה שיקרב. ולשון השני, רצה לומר השני מן השנים דלה' אחר שאחד מהן קרב, ולא השני מתוך הזוג עצמו, דבאותו הזוג יש לנו להחשיב את דלה' ראשון ולעולם לא נקרא למשתלח ראשון ולה' שני.
ב. מי דמי התם לא איתחזי כלל וכו'. היינו כמו דמצינו בכ"מ דנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרא. והמשילו בזה, למלך שהיה בבית התבשיל שלו מאכל שצריך תיקון, ותיקנוהו כהוגן והכניסוהו לפני המלך, אף אם יודע המלך שהוצרך לתיקון, אין זה כל כך מאוס לפניו, אבל אם המאכל הוכנס כמות שהוא וראהו המלך ודחהו מפניו בשביל פגמיו, ותיקנוהו ושבו והכניסוהו, אזי מאוס הוא ביותר. והבן.
ג. אם קרב הראש. רש"י קיצר כאן קצת. ומתבאר שם דבקרב ראש אחד יש אפשרות לתלות דהבעל מום כבר קרב והשתא אלו שלפנינו תמימין הן. וכאן מתבאר בסוגיא דסברא זו לבדה אינה מספקת אלא בצירוף הדרשה מתיבת בהם, בעינייהו וכו'. ויל"ע קצת מה פשר הצירוף הזה של הדרשה והסברא שכ"א בפ"ע אין מספקת רק צירוף שניהם. ורש"י כנראה הרגיש בזה אבל דבריו עדיין צ"ב.
ד. דילמא שאני התם דבעידנא דאתחזי וכו'. כאן הלשון מתוקנת, וכפה"נ יש להגיה כן לעיל סב. כמו שכתבתי שם במקומו.

סד:
ה. דייקא מתניתין כוותיה דרב וברייתא כוותיה דריו"ח. אין הכוונה ברייתא דייקא כריו"ח אלא ברייתא להדיא כריו"ח. ומה שמדייק מהא דאם של שם מת, הוא שלא בדקדוק אלא עיקר הדיוק מהא דעזאזל מת, דאידך דשם כדקאי קאי. ודוק.