סב.
א. אחרון משלח הואיל וגמר ביה כפרה. זו סברת חכמים לעיל, ומ"מ פליג כאן רב פפי, כיון דשם באחרון עצמו (השעיר או הפר) גמרה הכפרה, אבל כאן גמר הכפרה היה בבן זוגו לא בו עצמו. ולזו כוונת התו"י.
ב. דילמא בעידנא דאיתחזאי וכו'. לכאורה הלשון שלא בדקדוק, דהא ודאי הכי הוא ולא דילמא, אלא ר"ל דילמא שאני התם משום דבעידנא וכו'. ודוק.
ג. שם. בעצם הסברא, הכוונה דבשעיר לא קדמו להיות ראוי למצוה ממש אלא קדמו רק בהכשר המצוה, בזמן שעדיין לא ראוי, ולזה אין ראיה מקופות, אבל מפסח שפיר אייתי ראיה, דסתם תנא וכולל גם מקרה שמצאו את הראשון קודם חצות כדפירש"י וכשהגיע זמן המצוה הושוו שניהם, ולא קדמו אלא להכשר מצוה בזמן שעדיין לא ראוי למצוה. ודוק.
ד. דברי חכמים. קצ"ב מדוע שינה מהרגלו להביא תמיד היחיד בראשונה ודברי חכמים באחרונה.
ה. ולקיחתן כאחת. עי' תו"י דאם לוקח מב' מוכרין, צריכין המוכרים לעשות שליח שיקבל הדמים עבורם ואז המקח חל כאחד. וכמדומה דדבריהם בזה ע"פ סוגיא בקידושין לגבי מקדש שתי אחיות בבת אחת. אבל לכאורה צ"ב דקידושין באמת בכסף, אבל בהמות דינן כמטל' דחכמים הפקיעו (או לר"ל מה"ת) כסף ואין קניינן בכסף. ולזאת סיימו התו"י דהקדש נקנה בכסף דכתיב ונתן הכסף. (ובאמת היינו לר"ל לומר דזה קניינן מה"ת, ומ"מ אף לריו"ח מפורש דלא הפקיעו ויד הקדש על העליונה).

סב:
ו. עיכובא מנלן. עי' רש"י דחוקה לא קאי על לקיחתן. וזה חידוש, דהיה מקום להבין דשוין הוא דין גם בהקרבתם. ומוכח מכאן דזה דין רק בלקיחה ולא בהקרבה עצמה.
ז. ותניא נמי גבי מצורע. בפשטות הכוונה לציפורי מצורע בתחילת טהרתו. ולעיל איירי על כבשי מצורע ביום השמיני לגמר טהרתו. (וכמדו' דטעו בדפו"ח שהביאו בתורה אור השלם את הפסוק של נגעי בתים). ויל"ע אי יש "תהיה" נפרד על תחילת טהרתו מלבד תהיה דגמר כפרתו. דאי הכוונה לאותו פסוק א"כ מדוע שבו לשאול תהיה למאי אתא, הא כבר אמר לעיל דבא לשאר ענייני המצורע.
ח. מוספין של שבת ודאי צריכין שיהיו שניהם שוין. לכאורה צ"ב א"כ מדוע לא שנינו כן אצל מוספין, דהא היינו דקשיא ליה על תמידין כדפירש"י. ואפשר דמשו"ה נקט לישנא ודאי וכו', כלומר אע"ג דלא שנו, ע"כ הכי הוא, דהא יש לדרוש למצוה מתיבת שני ולא דרשינן ליה לדרשא אחריתא.
ט. שם ברש"י תלמידי תרביצאי. כבר ציין המסוה"ש לתוס' מנחות דמבואר שם דהיינו רבנן דבתר הש"ס שהוסיפו דברים בש"ס. וכמדומה דהיינו סבוראי, ומכאן מקור נוסף להתייחסות רבותינו הראשונים להוספות הסבוראים, דלאו מר בר רב אשי חתים עלה, אין לחוש לחלוק עליהם. ואכמ"ל בנושא זה.