אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב {שמואל ב יב-כד} וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה מכלל דמעיקרא אסור.
וכתב הרד"ק בספר שמואל יב,כ :
ויקם דוד מהארץ -
הרחיצה והסיכה וחלוף הבגדים אסור לאבל בימי אבלו והיאך עשה אותם דוד?!
יש לפרש כי קודם קבורה עשה כן, שלא נתחייב עדיין באבילות ובעבור שהיה רוצה לבא בית ה' להשתחוות ולהודות על הרעה, רחץ וסך וחלף שמלות שחייב אדם לברך על הרעה להודות את ה' ולקבל בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה אם משפט אשירה.
וכתיב: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא,צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא.
ולא נוכל לפרש כי הרחיצה והסיכה לא היתה ביום המיתה אלא עד הלילה שאחר, שאין חייב באבילות מן התורה אלא יום מיתה בלבד, שהרי אומר: ויקם מן הארץ וירחץ ויסך.
ויש לפרש עוד: כי לא נתחייב דוד באבילות מן התורה, כי תוך שלשים יום ללידתו מת הילד והוא ספק נפל, אם נולד לשמנה וזהו שאמר: ויהי ביום השביעי וימת הילד, פירוש שביעי ללידתו, כי אם נפרש לחליו רחוק הוא שצם דוד שבעת ימים ושכב ארצה אלא שביעי ללידתו היה ולא היה חייב באבלות אם לא היה יודע בו שכלו לו חדשיו, לפיכך לא היה חייב באבילות וכששמע שמת הילד רחץ וסך ובא בית ה', כדי להודות ולהשתחוות.
ומה שתמהו עליו עבדיו והוא לא היה חייב באבלות, תמהו על שלא נצטער ולא בכה כשאר בני אדם אלא שאל שישימו לו לחם ועשה הנאות גופו שנמנע מהם קודם שמת.
ומה שסמכו רז"ל:
שאבל אסור בתשמיש המטה מפסוק וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה שלא בא אליה אלא בעת תנחומין והוא אחר האבילות סמך בעלמא, אבל היתה קבלה אצלם שהאבל אסור בתשמיש המטה ועשו הפסוק הזה סמך, אבל הפירש הנכון כמו שכתבנו ופסוק 'ויהי ביום השביעי' מחזק פירושינו כמו שכתבנו ובו ביום שמת הילד, נחם דוד את אשתו שלא תצטער ולא תבכה על הילד.
ומה שהוצרך לומר ויבא אליה להודיע כי זה הבן האחר שילדה היה של קיימא ורצון האל היה בו, אחר שדוד עשה תשובה ונחם על חטאו, וזהו שאומר: וה' אהבו, לא כמו הראשון ששנאו לפי שנוצר בעון והמיתו.
ויש להעמיד דברי רבותינו ז"ל שאמרו:
כי דוד נהג אבילות על הילד, אך לפירוש שפירשנו ויהי ביום השביעי ז' ללידתו, כי דוד ידע בילד שכלו לו חדשיו, שהרי אומר וישכב עמה ותשב אל ביתה, נראה כי לא שכב עמה אלא אותו הפעם, ובאותה ביאה נתעברה, כמו שכתוב: ותהר האשה ומאותו יום מנה לו חדשיו.עכ"ל.
ובדבריו 'פוסח הוא על שני הסעיפים', כי נראה שלא כ"כ החליט האם היתה זו אבלות באמת מדין תורה או שדוד רק התנהג כאבל.
אך לא הבנתי דבריו : האם לדעתו מיד בסיום יום פטירת הילד בא דוד אל בת שבע, כאשר לדעתו היה זה ביום השביעי ללידתו, והרי כתוב בתורה :'וטמאה שבעים כנדתה' ?
לכן נראה לי יותר שדווקא היה זה היום השביעי למחלת הילד שהוא יום פטירתו, והפוך מפירושו, אלא אם נאמר שדוד בא אל בת שבע אחר זמן, אך א"כ איך למדו חז"ל מהפסוק שאבל אסור בתשמיש, אלא אם נאמר שאכן זהו סמך בעלמא, ודוד נהג אבלות לא מדין תורה כלל, אלא בחיי הילד, ואחר פטירתו לא נהג שום מנהג אבלות, כי לא היה חייב כי היה כנפל,ואחר זמן שבועיים בא אל בת שבע כשהותרה לו מטומאתה.
מה א"כ דעת הקוראים, כשלמדנו בשיעור במסכת מועד קטן התלבטנו בכך ואשמח לקרוא חוו"ד הקוראים...וסליחה על האריכות.