להבנתי, רש"י ותוס' חולקים בסוגיא זו מתי חלה השבועה.
לרש"י, זמן חלות השבועה בשעה שעושה את המעשה הראשון, בין שיאכל את ככר התנאי או את ככר האיסור, אז חלה השבועה.
אבל לפי תוס', זמן חלות השבועה הוא דוקא באכילת התנאי.

ולפי זה, בהמשך הסוגיא נאמר שאם אכל את שתיהן במזיד, אבל אכל את האיסור קודם ואח"כ את התנאי, הרי זה תלוי במחלוקת התראת ספק.
למ"ד שניתן להתרות בספק, אם כן כשעמד לאכול את הראשונה שנשבע עליה, אמנם בזמן ההוא לא יודעים העדים אם אכן יעבור לבסוף שהרי עוד לא אכל את התנאי, ולכן זו התראת ספק וחייב עליה למפרע לאחר שאכל את התנאי.
לפי רש"י, זה מסתדר כי בזמן אכילת האיסור כבר חלה השבועה אף שלא התקיים התנאי. אלא שלאחר שמתקיים התנאי, זה מפעיל את חלות השבועה למפרע.
אבל לפי תוס', שהשבועה חלה רק בזמן אכילת התנאי, הרי בזמן אכילת התנאי כבר אין לנו בעולם את הלחם האסור, אז על מה חלה השבועה?
כיצד זה עובד?