הגמרא מבארת שלוקים על שבועת שקר אף שזה לאו שאין בו מעשה, כי בדרך כלל דיבור לא נחשב למעשה חוץ ממקלל וממיר ונשבע,
ובכל מקום יש לימוד מדוע יוצא מן הכלל.

כאן בשבועת שקר כתוב: כי לא ינקה ה' וכו', ומדייקים: ה' לא ינקה, אבל בי"ד מלקים אותו ומנקים אותו.
אם כן, גזירת הכתוב שהולכים נגד הכלל ואפילו שאין מעשה, לוקה.

אמנם יש לשים לב, כולם מודים שכאשר נשבע לעתיד באופן שעובר כשאין מעשה, לא לוקה מטעם שזה לאו שאין בו מעשה.
למשל אם נשבע שיאכל ככר זו היום, עבר היום ולא אכלה, אינו לוקה שעבר בשב ואל תעשה.

וצריך להבין, נכון שלא עשה מעשה, אבל הרי הנשבע יוצא מן הכלל שכן לוקה.
ומדוע שלא ילקה כאן?

בפשטות, ההבדל הוא שכאשר נשבע לשעבר, אם כן מיד כשנשבע עובר על הלאו.
מה שאין כן כאן, אינו עובר עד שיעבור היום ולא כשנשבע.

אמנם עדיין צריך להבין, לאחר שעבר כל היום ולא אכל, מתי בפועל הוא עבר על הלאו?
בזמן שנשבע. כי איגלאי מילתא למפרע שכאשר נשבע, היה זה לשקר. רק שלא ידענו את זה בשעה שנשבע עד הערב.
ואם כן, מדוע עכשיו לאחר שאיגלאי מילתא שנשבע לשקר, מדוע שלא ילקה?