צו.

א. אימורי פסח מצרים וכו' דלאו שויסקי עבוד וכו'. לכאורה נראה דלאביי נאכלין. ואדרבא אם אין מצוה בהקטרתן, ממילא מצוה לאוכלן כשאר הפסח. ומה שהמשיך אביי להביא עוד מהא דתנא רב יוסף, הוא חיזוק לשיטתו זו, דכיון שלא הוזכר שום מזבח לגבי אימורין משמע דלא נהגו בו אימורין. ובדרך אגב, בפשטות פסח מצרים היה מקום לדון אם היה כלל בבחינת קרבן, ומכאן משמע לכאורה דהוי בבחינת קרבן, ואכמ"ל.

ב. מקחו מבעשור. עי' רש"י שאומר זה לשם פסח. כוונתו דלא סגי ללוקחו, דאם יקח ג' בהמות בעשור ולא יחליט עדיין מי קרבנו, לא קיים בזה מקחו בעשור. ועי' להלן ברש"י ד"ה דכוותיה דשני עניינים הם, וגם לפי האמת דפסח דורות אין מקחו בעשור ומ"מ בעי ביקור ד' ימים, ע"כ זה מתקיים באופן שמבקר כמה טלאים (ביד המוכר או שקונה את כולם) ואח"כ בוחר מהם את פסחו. ודוק.

ג. וכל ערל לא יאכל בו, אבל אוכל במצה ומרור. לכאורה במצה מחוייב ובמרור מותר, דאינו מצוה מה"ת ללא פסח, וקצ"ב מאי קמ"ל דשרי במרור, אטו קדושה יש בו.
ועי' לעיל סא: דרש"י מביא מסוגיא ביבמות דשאר קדשים גם כן אסורין לערל מק"ו, ובזה יובן מדוע הוצרכו לדרוש למעט מצה ומרור ולא למעט שאר קדשים.

ד. ואין המרת דת פוסלת בתרומה. היינו משום דמומר אסור בכל קרבנות כדאי' בכמה דוכתי, וע"כ דרשי' למעט תרומה.

ה. ואיצטריך למיכתב ערל וכו'. קצ"ב מה השייכות לסוגייתינו. הלא זו צריכותא במקראות אלו הנצרכת ללא קשר לסוגיין.