א. הגמרא מבררת מה כוונת רבי יוסי בר חנינא בקושייתו. ועל כל אפשרות היא דוחה הרי אפשר לתרץ כך ובטח לא זאת שאל ריב"ח. ולכאורה הדבר תמוה, למה לא נימא שכך שאל, למשל מושכין, ולא אסיק אדעתיה במכונסין. או לא עלה על דעתו לומר צריך ואין לו תקנה.

וחשבתי שמא בסתם שואל אכן לא היינו טורחים כך. אבל "מחייך" עליה רבי יוסי בר חנינא זו שאלה בלשון חריפה (איני רוצה להשתמש בעצמי בלשון חריפה כאן), וזה ברור לנו שלפני ששואלים בסגנון שכזה, החובה על השואל להיות בטוח שאין שום אפשרות לענות, ועל כרחך חשב על כל האפשרויות ולא קיבלם.

ב. אמר ליה רב משרשיא לבריה וכו'. אולי יש ללמוד מכאן כמה הנהגות. ראשית האב מסייע ללימוד בנו בכך שהוא ממציא לו שאלות מחוכמות, שיגרמו לו לעמול ולחזק את הקשר עם רבו. ובכלל, אילו ידענו כמה הקשר התורני של אב עם בנו בסוגיות שבנו לומד מרים את הבן לפסגות , היינו מניחין כל דבר שבעולם ורצים לעסוק בזה.

ועוד, מה שהדריכו רב פפא אילו דייקינן כוליה האי לא תנינן, ייתכן ששאלה שכזו לא היתה לפי גילו ודרגתו של השואל בעצמו, וכדי להגיע אליה היה עליו להתעכב זמן רב, ולכן הדריכו רב פפא לשנות ולא לדייק כל כך. אילו ידע רב פפא ששאלת רב משרשיא היא, לא היה מקום להערה זו.

ונזכרתי עובדה שאירעה בבחרותי. (דומני שראיתיה בעיניי). בחור ניגש להרב שך זצ"ל ואמר לו שיש בידו יישוב נפלא על קושיא ידועה שהעלה בעל בית הלוי בצע"ג. הקשיב הרב שך והתפעל מאד, ואמר לבחור, אני מקנא בך. שוב שאלו הרב שך כמה זמן השקעת בבירור הענין כדי להגיע לתירוץ זה, ענה הבחור ג' שבועות! אמר לו הרב שך אם כן אני לוקח את דבריי בחזרה ואינני מקנא בך כלל! ודוק היטב.

ג. איכא ננס באיבריו. יל"ע מדוע מנו קומץ וחפינה ולא חשו לננס. והיה מקום לומר דאכן גם אז מודד בקומצו ובחפנו ועדיין פסיקא. אמנם האמת דהננס באיבריו הוא מבעלי המומין ולא איירי ביה מתניתין כלל.

ואיידי דאתינן להכא, אביא ספק קטן (כמעט צדדי) איך הדין בעוג מלך הבשן באיבריו, כלומר רגיל בגופו אבל ידיו גדולות, האם מקבל ד"א לפי אמתו או לפי אמת קדש. ויל"פ.