א. אלא מיא בעבים מינד ניידי. כלומר הגמרא כעת חוזרת בה מאמירתה הקודמת שמיא בליעי. ואף שהמציאות - שהמים שם במצב של אדים - ידועה, לכאורה בזה גופא הנידון איך להגדיר זאת, להנ"ל חשיב בליעי וקמ"ל דלא. ולכאורה מזה נפ"מ למעשה באדי מים שמתקררים בשבת שאין לחוש בהם לנולד. (מצוי בתוך מיחם שחלק מהמים מתאדה וחוזר להיות מים ואין בזה ביטול משום דהוי דשיל"מ ואכמ"ל).

ב. שם. יל"ע המערב ברגליו, אבל מרקד בעת שחשכה האם זה מונע ממנו לקנות שביתה.

ג. קמ"ל הלכה כדברי המיקל. עי' תוס' דאין זה סיתראי לפסוק כריו"ח ב"נ רק באדם ולא בכלים. ורש"י רמז לזה בקצרה כדרכו.

ד. יחיד במקום רבים. יל"ע האם כעת קמ"ל ריב"ל דבעירוב הלכה תמיד כיחיד המיקל וכעין אבילות דלהלן, או רק כריוחב"נ בזה.

ה. שמועה קרובה. ענייני דיומא. הן מצד ימי הספירה שכולי עלמא נהוג בהו אבילות. והן ששורש ענייני אבילות בפרשת אמור.

ו. בעמ' ב'. רב פפא ורב אשי מיישבים רק צד אחד של השאלה. ויש להסתפק ברב פפא האם כעת קמ"ל להקל תמיד גם בעירוב תחומין או רק בהא דריב"נ. וכעין זה יש להסתפק ברב אשי האם כעת קמ"ל להקל תמיד גם בתחילת עירוב או רק בהא.

ז. בהא דחמיר עירוב תחומין, עי' תוס'. ובמק"א (בסוגיא דעירוב והוצאה ליו"ט ועוד) מחלקים דתחומין יש להן שורש מן התורה משא"כ חצירות.

ח. רבי יעקב ורבי זריקא אמרו. ראוי להוסיף ריווח של שתי נקודות. שהרי כאן מתחילה פיסקא חדשה שהולכת על סוף המשנה של ג' חצירות ואיננה קשורה לקודם. ולולא דמיסתפינא הייתי מוסיף כאן פיסקא.

אגב. כבר יצא לנו בדף היומי שבימי הספירה עוסקים הרבה בתורת תלמידי רבי עקיבא, והנה לנו כאן סוגיא שלימה של הלכה כמי כשהם חלוקים זה עם זה.

ט. בהגהות הב"ח אות ג הגיה ברש"י "בן נורי". וכנראה כוונתו לפרש כדי דלא ליטעי ברבי יוחנן האמורא הנזכר לעיל מיניה בסמוך. אבל האמת יורה דרכו שדרך רש"י תמיד לקצר שם החכם ולהביאו בלא שם אביו. דוק ותשכח.