"יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין
1: החורש בשור וחמור
2: והן מוקדשין
3: וכלאים בכרם
4: ובשביעית
5: ויום טוב
6: וכהן
7: ונזיר בבית הטומאה
חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים אמרו לו אינו השם אמר להם אף הנזיר לא הוא השם":


קשיא לי טובא, כיצד זה הגמרא לא מבררת מהו הלאו השמיני?
הרי מיד כשסופרים רואים שיש רק שבע.
היה מתאים שמיד הגמרא תשאל מהו הלאו השמיני.

ואמנם יש מחלוקת ריב"ן ותוס' בדבר. לריב"ן מדובר בלאו של מעילה שעובד בבכור ופטר חמור. לתוס' הלאו הנוסף הוא מצד כלאי זרעים בנוסף על כלאי הכרם.

והערה נוספת,
הגמרא שואלת למה לא מחשיבים זריעה ביו"ט ומתרצת לבסוף שאין חילוק מלאכות ביו"ט.
נשאלת השאלה הפשוטה, למה לא להעמיד בשבת ושם יתחייב מצד זורע וחורש?

עוד להעיר על טענת חנניא שהטומאה לא מן השם, ניתן היה לתרץ בפשיטות שבחרישה עצמה הסיט עצם מת כשעורה ואז הטומאה באמת באה בגלל פעולת החרישה באופן ישיר.