קיט.
ז. רבא כשבא לפניו ת"ח לדין, לא הניח ראשו על כר עד שהפך בזכותו.
מר בר רב אשי פסל עצמו מלדון ת"ח, היות שחביב עליו כגופו ואין אדם רואה חובה לעצמו.

פעולות שעשו האמוראים לכבוד שבת;
א. רבי חנינא היה מתעטף ועומד לפני כניסת שבת ואומר; בואו ונצא לקראת שבת המלכה.
ב. רבי ינאי לבש בגדיו בשעה זו ואמר בואי כלה בואי כלה.
ג. בבית רבה בר רב נחמן היו מכינים לשבת רקיקים משוחים בשמן.
ד. רבי אבא קנה בשר מכמה קצבים, וכל קנייה היה מיד מביא לפתח ביתו ומזרז להכינה מיד.
(פ"א ברש"י שהיה מקדים הכסף למוכרים ומזרז את המוכרים במכירתם לכבוד שבת.
ועי' רש"י להלן דתליסר הוא לשון גוזמא).
ה. רבי אבהו היה יושב על כסא שן (או תדהר) ונופח באש.
ו. רב ענן לבש בגד שחור לצורך התעסקות בקדירות.
ז. רב ספרא חרך ראש בהמה. ח. רבא מלח דג. ט. רב הונא הדליק נרות. י. רב פפא שזר פתילות.
יא. רב חסדא קצץ סלק. יב. רבה ורב יוסף בקעו עצים. יג. רבי זירא הצית קיסמים.
יד. רב נחמן בר יצחק (וי"א רב אמי ורב אסי) היה יוצא ונכנס עם משאות של כלים ובגדים ומגדים.
טו. יוסף מוקיר שבת קנה דג לעת ערב, וזכה לעושר גדול.
ואמר על כך ההוא סבא; מי שמלוה לשבת, השבת פורעת לו.
(תליסר עיליתא מלאין דינרי זהב, לרש"י עליות וע"כ גוזמא, לר"ת כלי מסויים וכפשוטו)

עשירים שבא"י זוכין לעשירותם בגלל שמעשרין.
עשירים שבבל לפי שמכבדין את התורה.
עשירים שבשאר ארצות לפי שמכבדין את השבת.

תבשיל של שבת (ליהודים שומרי שבת), ריחו הטוב נודף.
יום הכיפורים – יש לכבדו בכסות נקיה.
זמן סעודת שבת – לרב יש להקדים ולשמואל לאחר. (לתוס' לא פליגי אלא לשניהם כמו בסמוך).
מי שמצוי לו בשר ויין כל השבוע – אם רגיל להקדים, יאחר. רגיל לאחר, יקדים.
רב ששת (שהיה סגי נהור) היה מושיב התלמידים באופן שיקומו מדרשתו לעת האוכל.

קיט:
ר' זירא היה אומר לזוגות ת"ח שעסקו בתורה בזמן הסעודה, שלא יחללו השבת בביטול תענוג.

בתפילת ליל שבת – אומרים ויכולו, ואפילו יחיד.
והאומרו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. (אמירתו דומיא דבדבר ה' שמים נעשו).
ושני מלאכי השרת המלוין לאדם, מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עוונך וחטאתך תכופר.

מצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת – מלאך טוב מברכו כן לשבת הבאה ורע עונה אמן.
ואם לא מצא, מלאך רע אומר כן לשבת הבאה ומלאך טוב עונה אמן.
שולחן של שבת – עורכין אותו בחדר אחר ומכניסין אותו לאחר קידוש.
בזמנינו שהשולחן גדול, מקדשין על השולחן הערוך. תוס'.
יסדר אדם שולחנו מערב שבת, אע"פ שאינו צריך בליל שבת אלא לכזית.

יסדר שולחנו במוצאי שבת, אע"פ שאינו צריך אלא לכזית.
חמין (לשתות ולרחוץ) במוצאי שבת – מלוגמא. פת חמה במוצ"ש – מלוגמא.
רבי אבהו שחט עגל במוצ"ש בשביל כליה. כשמנעוהו ושמר כליה מע"ש, נטרף העגל המיועד.

העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו (לרש"י כוונתו ולתוס' קול רם) – קורעין גזר דינו.
ואפילו יש בו שמץ של עבודה זרה, מוחלין לו.
העונה אמן בכל כוחו – פותחין לו שערי גן עדן.
אמן – אל מלך נאמן. וצריך להרהר כך כשעונה אמן. תוס'.
דליקה מצויה – במקום שמחללין שבת, ובשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה.

לא חרבה ירושלים אלא;
א. לאביי בשביל שחיללו בה את השבת.
ב. לרבי אבהו בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית.
ג. לרב המנונא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן.
ד. לעולא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה.
ה. לרבי יצחק לפי שהושוו קטן וגדול.
ו. לרבי חנינא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.
ז. לרב יהודה בשביל שביזו בה תלמידי חכמים.
ח. לרבא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה במשא ומתן.

המבזה ת"ח – אין רפואה למכתו.
הפסוק מזהיר; אל תגעו בתינוקות של בית רבן ובתלמידי חכמים אל תרעו.
העולם מתקיים בשביל הבל של תשב"ר, יותר מהבל אמוראים.
אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש.
עיר שאין בה תשב"ר – מחריבין אותה, ולרבינא מחרימין אותה (ללא שיור).
אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה בדברי תורה.