קז.
נכנסה ציפור תחת כנפיו – מותר לשבת ולשמרה עד שתחשך.
והיינו כדתנן דאע"פ שעמד הראשון, השני פטור, והיינו פטור ומותר

כל היכא דתנן במסכת שבת "פטור" – היינו פטור אבל אסור (מדרבנן), חוץ מהשלושה דלהלן.
מילא ראשון את הפתח וישב שני לצידו ועמד הראשון – השני מותר להמשיך לשבת.
והראיה מהדמיון לנועל את ביתו לשומרו, דלא עבד שום איסור אע"פ שצבי בתוכו.
המפיס מורסא בשבת; אם לעשות לה פה – חייב (משום בונה פתח או משום מתקן כלי),
ואם להוציא ממנה ליחה – מותר לכתחילה. וכן מותר ליטול קוץ.
(לרש"י דאין כאן תיקון, ובסנהדרין אוקמוה כמ"ד אצל"ג פטור, ומשום צערא לא אסרו רבנן).
והראיה ממחט של יד דניטלת ליטול קוץ. (דכלי ניטל לצורך מוקצה, ושמעינן דשרי ליטול קוץ).
הצד נחש בשבת – אם לרפואה חייב.
ואם כדי שלא יישכנו – מותר לכתחילה.
והראיה מכופין קערה על עקרב שלא תישך.
(באו להתיר טלטול לצורך הצלה ממוקצה, אבל ממילא שמעינן דצידה זו מותרת).

לטלטל כלי לצורך הצלה מדבר מוקצה – מותר.
כגון; מחט של בגדים ליטול קוץ, או מחט שלל שק לפתוח בה דלת, קערה לכוף על הנר שלא תאחוז בקורה (ולא לכבות הנר), או על צואה של קטן, או על עקרב.

~~~~הדרן עלך האורג~~~~

שמנה שרצים
שמונה שרצים האמורים בתורה (חולד עכבר צב תנשמת אנקה כח לטאה וחומט);
הצדן – חייב.
החובל בד' הראשונים - חייב. בד' אחרונים – לשמואל לריב"נ חייב לחכמים פטור,
ולרב חייב אף לחכמים דריב"נ. ולהלן מבואר דלר' יהודה חייב רק בד' ראשונים ולטאה.

(איסור חבלה, לפ"א ברש"י משום נטילת נשמה וכן הסכימו תוס', לפ"ב משום צובע).

הצד שאר שקצים ורמשים; לצורך - חייב.
שלא לצורך – פטור, לרש"י משום אין במינו ניצוד והוי אצל"ג, לר"ת הוא ט"ס, והוי אצל"ג אף בניצוד.
החובל בהן – חייב.
חיה ועוף שברשותו; צדן – פטור. חובל בהן – חייב.

טומאת עורן של שמנה שרצים; ד' ראשונים - יש להן עור ואינו מטמא בכעדשה.
ד' אחרונים – לריב"נ אין מטמאין בכעדשה כבשרן, ולחכמים מטמא בכעדשה.
לרבי יהודה בעמ' ב' רק אנקה כח וחומט עורן מטמא, אבל לטאה כחולד. (דאזיל בתר גישתא).