ידועה מחלוקת הראשונים בחובל משום מאי מחייב, די"א משום מפרק תולדה דדש, וי"א משום שוחט דהיינו נטילת נשמה, וי"א משום צובע (וכל אחד לפי התנאים המוזכרים בהלכה).

והנה הרמב"ם הוא בעל הדעה הראשונה שחייב משום מפרק. וכתב הבאה"ל (סי' שטז ס"ח ד"ה והחובל) בשם הפמ"ג, דלטעם הרמב"ם חייב גם אם חבל בבשרו לאחר מיתה ויצא דם. ולי צ"ע מסוגיא ערוכה בערכין (ז:) [וע"ע לקמן קלו.], דאהא דאמר שמואל אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה, פריך פשיטא מאי קעביד מחתך בבשר הוא, ופירש"י: ואין חיוב אלא בחובל בחי דמוציא דם. ומשני, דלא נצרכה אלא להביא סכין דרך רה"ר. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת הט"ו כהך אוקימתא, ומשמע להדיא דס"ל דהך פירכא דגמרא קושטא היא שאין חובל במת (וכ"כ המ"ב גופיה לקמן בסי' של ס"ק יז).
ונהי דא"א לאותוביה מדברי רש"י, די"ל דרש"י אזיל לטעמיה כאן ובחולין (מו:) דחיובא דחובל הוא משום נטילת נשמה, ובודאי דאין זה שייך לאחר מיתה כדמוכח לעיל (עה.), אך מ"מ פשטא דהש"ס בערכין מורה באצבע שאין חיוב חובל לאחר מיתה, יהיה הטעם אשר יהיה.