בגמ' מבואר, שר"א מוכיח מ"בן סטדא", שחריטה על בשרו היא דרך כתיבה, שהרי בן סטדא הבריח כך כשפים ממצרים. וחכמים דוחים, שבן סטדא היה שוטה, ומבאר רש"י, שמסר נפשו על כך, ובכך הוא שוטה.

כל מהלך הגמ' נראה לכאורה תמוה, וכפי שמקשה השפת אמת: ראשית, מה הראיה שמביא ר"א מבן סטדא, הרי הוא עשה את מעשהו מחוסר ברירה על מנת להבריח כשפים ממצרים, וכיצד ניתן להוכיח מכאן שדרך כתיבה בכך? ועוד, מדוע הוצרכו להשיב לר"א שבן סטדא "שוטה היה" (ומסביר רש"י, שהיה שוטה שמסר נפשו על כך), הרי גם אם מסירות הנפש של בן סטדא לא נבעה משטות, האם ניתן להוכיח "דרך כתיבה" מאדם שעושה דבר בדרך לא שגרתית כל כך? [ושמעתי גם שאלה נוספת- אדרבה, מכך שהמצרים לא תפסוהו, סימן שלא העלו בדעתם שיהיה אדם משונה כל כך, ואם כן מוכח עוד יותר שאין דרך כתיבה בכך..].

כך מקשה כאמור השפת אמת, והוא כותב שלולא הסבר רש"י, הוא היה מפרש את הגמ' כך: לבן סטדא היו סממנים המשמשים לעשיית כשפים, ואותם היה צריך להבריח ממצרים. כשהיה צריך להבריחם, היה מחביא אותם באותיות החקוקות בבשרו; אך לא מדובר באותיות שנחקקו בבשרו לשם כך, אלא באותיות שכבר היו חקוקות לו זה מכבר, ללא קשר להברחה הנוכחית (רק שכעת נוצלו לשם ההברחה). ומכאן מוכיח רבי אליעזר שדרך כתיבה בכך, שהרי בן סטדא היה רגיל לחקוק בבשרו. על כך ענו לו, בן סטדא היה שוטה, אך אנשים שפויים אינם חוקקים בבשרם.

אמנם רש"י כאמור לא פירש כך (אלא פירש שהחקיקה נעשתה לשם ההברחה, וזה הפירוש של "שוטה", שמסר נפשו לחרוט בבשרו וכו'). וכדי ליישב את רש"י משאלות השפת אמת נראה לבאר, שכוונת הגמ' לפי רש"י היא כך: חכמים סוברים, שאדם פטור על חריטה בבשרו מפני שהיא מסוכנת או מזיקה מאוד, ולכן אנשים נמנעים מכך, וממילא "אין דרך כתיבה בכך". על כך הקשה רבי אליעזר, הרי בן סטדא חרט כדי להבריח כשפים, ואילו היה בדבר נזק גדול או סכנה כדבריכם, לא מסתבר שבן סטדא היה חורט על מנת להבריח כשפים. על כך ענו לו, בן סטדא היה שוטה, אך אדם שפוי מודע לנזק או הסכנה שבחריטה ונמנע מכך, ולכן "אין דרך כתיבה בכך".

דעתכם?..