שלום רב,

לאתר לימוד יומי הועלו ביאורים לדף צג.

למעבר ישיר לחץ כאן.


בכל אופן, לשם הנוחות, העתקתי כאן חלק מההסברים, ביחס לביאור תירוץ הגמ' "דעביד בארעא דחבריה" ולמחלוקת הראשונים בעניין:

בארעא דחבריה (דף קג ע"א)

ה"ערוך" המובא בתוספות מפרש, שכוונת הגמ' לתרץ שאין הכי נמי, יש כאן "פסיק רישיה" (כי אמנם אינו מתכוון ליפות, אך הדבר קורה בהכרח, וזו הגדרת "פסיק רישיה"), אלא שכיוון שלא ניחא ליה, כלומר לא איכפת לו כלל מהדבר (שהרי מדובר בקרקע של חברו), אזי נוצר כאן "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", ובכהאי גוונא לא מודה רבי שמעון לאיסור.

ה"ערוך" הנ"ל למעשה סובר, שהדבר אף מותר לכתחילה, כשם שמתיר רבי שמעון בכל דבר שאינו מתכוון (שהרי רבי שמעון תמיד מתיר לכתחילה בדבר שאינו מתכוון, ומה שהוא מודה לר' יהודה שבפסיק רישיה אסור, אך בפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא אינו מודה לר' יהודה ומחזיר את הדבר להיתרו כמו בכל דבר שאינו מתכוון).

תוספות עצמם חולקים על הערוך, ומפרשים בקצרה (בד"ה בארעא): "בארעא דחבריה- פירוש, דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה".

כוונת תוספות במלים אלה היא לחלוק על הערוך ולומר, שהמצב של "לא ניחא ליה", אינו מחזיר את המצב להיות כ"דבר שאינו מתכוון", שבזה מתיר ר' שמעון לכתחילה, אלא נוצר כאן מצב של "מלאכה שאינה צריכה לגופה" (ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סובר ר' יהודה שחייב, ור' שמעון סובר שפטור אבל אסור).

הנפקא מינה למעשה בין ה"ערוך" לבין תוספות היא לא רק בהלכות שבת (שלפי הערוך מותר לכתחילה כדבר שאינו מתכוון, ולפי החולקים פטור אבל אסור כדין מלשאצל"ג), אלא גם, ואף יותר, באיסורים אחרים. שכן, אם יהיה מצב כזה באיסורים אחרים, לפי הערוך יהיה מותר לכתחילה (כי הפטור של דבר שאינו מתכוון שייך גם באיסורים אחרים), ואילו לפי החולקים, לא רק שלא יהיה מותר אלא יהיה אסור מדאורייתא וחייב (כי הפטור של מלשאצל"ג הוא רק בהלכות שבת).

בחידושי רעק"א ביומא (דף לד ע"ב ס"ק ח) מבוארת שורש מחלוקת הערוך ותוס': "והיינו, דיסוד פלוגתא דתוספות והערוך, דתוספות סבירא ליה דכל דהווי פסיק רישיה, הוי בכלל מתכוון, אלא, דבניחא ליה, מיקרי צריכה לגופה, ובלא מתכוון מיקרי אין צריכה לגופה. ומשום הכי, בשאר איסורים, אסור מדאורייתא פסיק רישיה דלא ניחא ליה (דהיינו, כפי שאמרנו לעיל, שבשאר איסורים אין פטור של מלאכה שאינה צל"ג, שהוא פטור ייחודי לשבת), ובשבת, דרבנן, כמו כל מלאכה שאינה צריכה לגופה. והערוך, דסבירא ליה דגם בשאר איסורים מותר (דהיינו, לא רק בשבת, אלא בכל איסור, כפי שפירשנו לעיל, שהיתר "דבר שאינו מתכוון" הוא בכל התחומים), צ"ל דמלאכה שא"צ לגופה היינו במכוון לעשות המלאכה, אלא שא"צ לגופה, כגון מכבה, דמכוון למלאכה, דהיינו הכיבוי, אלא שעושה כן מפני ליסטים ולא לגופה לעשות פחמין, וכן בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, דמכוון להמלאכה, דהיינו עשיית הגומא, אלא שא"צ לגופה, דהיינו להניח בה דבר. אבל באינו מכוון לעשות הדבר אלא דהווי פסיק רישיה, בזה דניחא ליה הווי כמכוון לכך. אבל בלא ניחא ליה מיקרי אינו מתכוון" (הגרעק"א ממשיך ומקשה על הסברו זה מהסוגיה בכריתות, עיין שם).

עד כאן לשוני