פט.
לאחר שמשה הוכיח למלאכים שאין להם קשר לדיברות, הודו שהתורה שייכת רק לארץ.
מיד כל אחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר.
מלאך המות מסר לו סוד עצירת מגיפה ע"י קטורת ועמידה בין החיים והמתים.

ביאור בענין זה מספר מי השילוח להגה"ק רמ"י מאיזבצ'א;
משה לא הביא רק דוגמה מדיבר או שנים, אלא פירט שמונה דיברות, וא"כ מדוע לא פירש גם לא תענה ולא תחמוד. ובפשוטו יש לומר שלא תענה בא ע"י משא ומתן שכבר אמר שאין בהם, וחמדה ע"י קנאה ויצר שכבר אמר שאין בהם.
אבל האמת היא שמשה לא דיבר על שתי מידות אלו כי במלאכים כן שייכים לא תענה ולא תחמוד. ולא זו בלבד שהם שייכים, אלא אף אירעו כאן מיניה וביה. שהרי קראו לו ילוד אשה דרך ביזיון, וכפי שאמרו שלפי שקראוהו אדם הוצרכו לפייסו, וזהו עניינו של לא תענה להוציא שם רע על חבירו. וכמו כן חמדו את התורה שלא שייכת להם לפי האמת.
והם מיד תיקנו זאת. כל אחד נעשה אוהב הוא תיקון ללא תענה, לזלזול, וכל אחד מסר לו הוא תיקון ללא תחמוד, שבמקום לחמוד את שאינו שלהם נתנו דבר משלהם.
ואף אופן התיקון הזה הוא חלק מהמהלך שבא להראות שאין התורה שלהם. שהרי האדם כשיש לו חיסרון הוא זקוק לתורה כדי לתקנו, ואילו המלאך מתקן מיד כעין שעשו כאן המלאכים בלא תורה, ולכן באמת התורה לא שייכת להם. כי מטרת התורה היא ליישר את הדרכים ולתקן הקלקולים.

השטן חיפש את התורה בארץ בים בתהום ואצל אבדון ומות ולא מצאה.
משה מיעט עצמו ולא רצה להחזיק טובה לעצמו על קבלת התורה, ולכן נקראת על שמו.
הקב"ה הוכיח את משה שלא נתן לו שלום ולפחות היה עליו לעוזרו (באמירת תצלח מלאכתך).
לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם והראה מיטתו של משה, ולכן טעו בעגל.

הר סיני – י"א מפני שירדה עליו שנאה לאומות העולם (אגדתא דר"ח ורבה בר"ה וכן לריב"ח).
ולפ"ז חורב הוא שם העצם של המדבר וההר ונקרא צין, קדש, קדמות ופארן ע"ש ענייניו.
ולדעת רבי אבהו סיני הוא שם העצם, ומכונה חורב ע"ש שירדה עליו חורבה לאומות העולם.

פט:
אם יהיו חטאיכם כשנים - אפילו עוונות רבים כשני עולם, ילבינו כשלג.
לעתיד יאמר הקב"ה לכו לאבות ויוכיחו אתכם ויסרבו ויתלו עצמם בה', ולכן כשלג ילבינו.

כי אתה אבינו – לעתיד אברהם ויעקב יאמרו ימחו, ויצחק מלמד סניגוריה ונוטל עליו החטאים.
ראוי היה יעקב לגלות למצרים בשלשלאות ברזל, וזכותו גרמה לו לגלות בכבוד.

המוציא עצים – כדי לבשל גרוגרת מביצת תרנגולת טרופה. ולא משערים בשיני מפתח.
תבלין – כדי לתבל ביצה הנ"ל.
כמה תבלינים – מצטרפים, והיינו אם כולם באים למתק.
מיני צביעה (כגון קליפי אגוזין וכו') – כדי לצבוע בגד קטן שבפי סבכה.
מיני כיבוס (כגון מי רגלים וכו') – לת"ק כדי כיבוס בגד הנ"ל, לר"י כדי להעביר כתם נידות.

שנינו במס' ערלה; שנים וג' תבלינים מכמה שמות ממין אחד, או מג' מינין (ושם א') – מצטרפין.
לרש"י מצטרפין לאיסור, ולתוס' לכאורה גם למלקות.
לרש"י שמות היינו כינויים שונים לאותו תבלין, ולתוס' שאיסורם שונה. (עי' תוס' באריכות).