"תניא אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח, וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד והיה קולו נשמע, וכסבורין העם לומר קולו של הרוג. אמר: קולי שלי הוא, תדעו למחר הוא מת אין קולו נשמע. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דלמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה:".

קשיא לי קצת, אם רצה רבי יהודה בן טבאי להוכיח שזה הוא המוציא את הקול ולא המת, היה יכול פשוט פעם אחת לא להשמיע קולו בכדי להראות שזה הוא וברצונו אינו משמיע את הקול.
ולחילופין, עצה פשוטה נוספת, במקום שיהיה קול סתם של נהי ובכי, היה אומר מילים ברורות כמו: "צר לי שנהרגת על ידי בשגגה" וכדומה ואז היה ברור שזה הוא ולא המת.

ועוד שאלה, וכי לא היה יכול כל אדם לבא ולהיות יחד עם רבי יהודה בן טבאי בקבר ולראות האם הקול יוצא מפיו או לא?
אולי לא הרשה לאף אחד להיות איתו.
מעניין אותי גם מה הכוונה "כל ימיו", הכוונה שהלך כל שנה ביארצייט? או כל יום?