"דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה? לא! בארמיאתא, הואיל וחזי אגב אימייהו".

הגמרא רצתה להביא ראיה שרב לא חשש למוקצה והראיה שזרק גרעיני תמר למאכל החיות לאחר האכילה והרי הם מוקצה כי אין להם שום שימוש. דוחה הגמרא שאולי היה מדובר שם שנשאר מעט מהתמרים על הגרעינים ולכן לא הופך למוקצה.

והקשה השפת אמת, הרי יש דין שכאשר אדם בשוגג הרים מוקצה, אינו חייב מיד להפיל את זה בו במקום אלא יכול ללכת הלאה ולהפיל את זה היכן שירצה.
ואם כן כאן, הרי רב החזיק בגרעין לאחר האכילה וזה כבר נמצא בידו, ואם כן, היה יכול ללכת ולזרוק את זה לכלבים, אבל באמת סבר שזה כן מוקצה ומה הראיה? ובאמת נעמיד בגרעינים כאלו שאין עליהם שום בשר.

השפת אמת מחדש בתירוצו חידוש לא כל כך מובן, ומחלק שכאשר המוקצה נהיה בידו וכשבא לידו עדיין לא היה מוקצה, אז לא אומרים שרשאי להמשיך וללכת איתו, כל ההיתר הוא רק כשהמוקצה היה מוקצה מקודם והאדם לקח את זה בשוגג, אז מותר להמשיך ללכת עם המוקצה. לא כל כך ברור מהי סברת השפת אמת לחלק.

אמנם לכאורה אולי היה ניתן ליישב שבאמת מדובר כאן שרב לא החזיק הגרעין ביד לאחר האכילה אלא שם את זה בכלי, אכל עוד תמר ושם בכלי, ורק לבסוף כשגמר כל התמרים, לקח את הכלי עם הגרעינים והביא לחיות. לכן חייבים לומר שסבר כר"ש במוקצה.