כמה מילים על טומאת אוהל:
"זאת התורה: אדם כי ימות באוהל - כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" חידשה כאן התורה דין שאין בטומאת נבלות, שרצים או זבים, והוא - שמת מטמא באוהל. ואין חילוק בין החומרים מהם עשוי האוהל, כפי שמצטט רש"י את הברייתא בספרי, בד"ה "וחוטן כפול שישה" (כ"ח ראש ע"א) ע"ש ובתוס'.
אגב, אוהל גם חוצץ בפני הטומאה כדי שלא תעבור הלאה. (ע' אהלות פ"ח פירטה המשנה אוהלים שמביאים את הטומאה ואוהלים שחוצצים).
בהמשך הפרשה, כשהתורה מצווה על ההיטהרות, נאמר "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם..." למדנו שהאוהל עצמו נטמא.
היה מקום לומר שדיבר הכתב בהווה, אבותינו היו יושבי אוהלים ולכן דיבר הכתוב על אוהלים, אבל הוא הדין בית. אבל מתברר שלא כך, אלא למדים ממשכן שדוקא אוהל ולא בית.
ולאו דוקא אוהל העשוי משער עיזים, כפי שדרך יושבי המדברות לעשות, אלא כל מה שהיה במשכן, אם האהיל על המת - נטמא אף האוהל עצמו.
ולכן אוהל שעשוי מפשתן - נטמא גם האוהל עצמו במת. וכן אם עשוי מעור, וכן אם עשוי מנוצה של עיזים (כפי שמוזכר בפירוש ריש עמ' ב'), ומסתבר שגם אם עשוי מצמר.
אבל קרשים - אינם נטמאים באוהל, כפי שאומרת הגמרא בפירוש, וה"ה בית אבן או גג מתכת.
וכאן יש שתי הערות:
(1) למדנו לעיל דף י"ז ע"א (מהמשנה באהלות ריש פט"ז) שמרדע שהאהיל על המת - נטמא המרדע עצמו. כלומר, יש לחלק בין כלי עץ שמאהיל על מת, כדוגמת המרדע, שהוא נטמא, לבין אוהל העשוי מנסרים של עץ שהוא אינו נטמא.
(2) בכלים ריש פכ"ז רואים שכל בגד יכול להיטמא כאוהל. לכן דעת הרמב"ם שהלימוד ממשכן הוא על כל האריגים. (רמב"ם פ"ה מטומאת מת הי"ב, וע' פיהמ"ש כאן).
לעומת זאת הקשו הראב"ד שם ותוס' אצלנו מהמשנה באוהלות ריש פ"ח, המדברת על סדין שאם הוא אוהל - הוא חוצץ בפני הטומאה, אם הוא נטמא בעצמו, הקשו הראב"ד ותוס' - איך דבר טמא חוצץ?
ולכן דעתם שהלימוד מהמשכן הוא על החומרים האלו, אבל בדים אחרים שעשו מהם אוהל - אין האוהל עצמו נטמא, ולכן הוא יכול לחצוץ בפני הטומאה.
והר"ש שם בפירושו למשנה תירץ שזהו דין מיוחד באוהל, שלמרות שנטמא - יכול לחצוץ. כך שכנראה הוא סובר כהרמב"ם שכל האריגים אינם נטמאים כשעשו מהם אוהל.