והבא ראשו ורובו במים שאובין מ''ט גזרו ביה רבנן טומאה
א''ר ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע גזרו עליהם טומאה
מאי קבע?
אמר אביי שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין
אמר ליה רבא מאי נפקא מינה הא קא טבלי בהנך
אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין

[א]
על קושיית רבא ("מאי נפקא מינה...") הקשה הרש"ש: "ק"ל דמ"מ איכא תקלה אי טבל ולא אשכח שאובין ליתנן עליו יסבור שהוא עדיין טמא וישרפו עליו תרומה וקדשים".
ומצאתי בשרביט הזהב (לרב רפאל ברדוגו והזכרתיו פה) שתירץ: "רבא ס"ל דמסתמא לא יטבול במערה עד שיכין מים שאובים, ואעיכובא לא חייש, דמערה שכיחא".

[ב]
קשה לי בביאור דברי רבא ("שהיו אומרים לא אלו...") - שלא ברור לשיטתו מדוע יחשבו כך אנשים (ותתבטל תורת מקוה), שהרי סוף סוף רואים שהביאה במים שאובים היא תמיד בצמוד ולאחר הטבילה במי מערות, אז מדוע שיחשבו שרק אלו (השאובים) מטהרים?

[ג]
עי' בחשק שלמה שכתב לשיטה שסוברת שגזירה זו היא רק לקדשים (ולא גם לחולין - לבעלה): "רמב"ם... פי' דטעם הגזירה הוא דכיון דהיו סוברין דלא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין לא טבלו במקוה לשם טהרה רק למנהג בעלמא ולא היה טבילה לשמה ולטהרות בעינן כוונה דטבל ולא הוחזק כאילו לא טבל".