ד.
הדביק פת בתנור;
בשוגג, ולא נזכר – לגבי עצמו לא שייכא בעיא זו, שהרי אינו יודע שעומד לעבור איסור.
בשוגג ולא נזכר, להתיר לאחר לרדות – לר' שילא היינו בעיא, ולר' ששת פשיטא שאסור.
בשוגג, ונזכר – גם אם ייאפה אינו מתחייב חטאת.
במזיד – למסקנה היינו בעיא דרב ביבי אם התירו לו לרדות קודם שיבוא לידי איסור סקילה,
ולא איפשטא.

כללים שנזכרו בסוגיא זו;
חייבי חטאות אינן חייבין עד שיהיו שוגגין מתחילת המלאכה ועד סופה.
אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך.

עקירה והנחה – רק ממקום שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים.
(ר"ע להלן חולק על הנחה. לרב יוסף גם רבי חולק, לל"ק בהנחה ולל"ב גם בעקירה).
ידו של אדם – מוכח במתניתין שיש עקירה ממנה והנחה בה.
(לס"ד דסוגיין איירי כדעה מסויימת שחולקת על הכלל או באוקימתות שונות, ועי' מסק' להלן ד.)

הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע – ר"ע מחייב (אחת) וחכמים פוטרים.
מספקא לרבה האם פליגי למטה מי' בדין קלוטה כמי שהונחה (ולמעלה מי' לכו"ע פטור ול"י ממושיט),
או פליגי למעלה מי' אי ילפינן זורק ממושיט (אבל למטה מי' לכו"ע חייב דקלוטה כמי שהונחה).
להכרעת רבה; למעלה מי' פטור, ומחלוקתם למטה מי', לר"ע כהונחה ולרבנן לאו כהונחה.
המושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר – חייב לכו"ע אפי' למעלה מי' (בתוס' דנו למטה מי').
וס"ד דרבה דהיינו טעם מתני' כר"ע, ונדחה מפני שמתני' החמירה גם בהנחה.
(למעלה מעשרה ברה"ר – מקום פטור הוא).

ד:
זרק ד"א ברה"ר ונח ע"ג זיז כל שהוא – רבי מחייב וחכמים פוטרין.
לס"ד (קמייתא) דרב יוסף היינו כפשוטו, וע"כ לרבי ל"ב דע"ד (בהנחה, עי' תוס'), והיינו מתני'.
ומסק' דאביי דרבי מחמיר רק בנוף של אילן שנחשב דע"ד מחמת חיבורו לעיקרו.
ולחכמים לא שדינן נופו בתר עיקרו.
(מאי דמוקים באילן ברה"י הנוטה לרה"ר אינו משם סוגיין. תוס').

הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע – רבי מחייב שתים וחכמים פוטרין.
לס"ד (בתרא) דר' יוסף היינו כפשוטו, וע"כ רבי ל"ב דע"ד בעקירה והנחה. והיינו מתני'.
למסק' איירי ברה"י מקורה ולרבי כמאן דמליא (וחכמים פליגי על זה).
(וא"א להעמיד כן את משנתינו, דרה"ר מקורה אין חייבין עליו כבסמוך).