"תנו רבנן: שבוע שבן דוד בא בו,
שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר,
שניה חיצי רעב משתלחים,
שלישית רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה.
ברביעית - שובע ואינו שובע,
בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה.
בששית - קולות,
בשביעית - מלחמות.
במוצאי שביעית - בן דוד בא.
אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן, ולא אתא!
- אמר אביי: בששית קולות, בשביעית מלחמות מי הוה? ועוד: כסדרן מי הוה? (תהלים פט, נב אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ)".

בגמרות שלנו, הפסוק מוקף בסוגריים, ובהערה במסורַת הש"ס נכתב "רש"ל מוחק זה". דבריו הם על פי דברי רש"י:
"אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך - לא אתפרש האי קרא למאי איכתיב הכא, דהא לא קא דריש ביה מידי, ונראה למורי שכן נכתב בספרים תחלה כמו ששנינו בפרק אחרון דסוטה (מט, ב): בעקבות המשיח חוצפא יסגא, וכתבו פירוש זה על בעקבות שהוא לשון סוף, כמו אשר חרפו עקבות משיחך".

אולם בהגהות הגר"א נכתב: "גמ' אשר חרפו. נדפס בצדו רש"ל מוחק זה נמחק ההג"ה:".
כלומר שהגר"א מחק את מחיקת המהרש"ל, והוא מקיים את גירסת הפסוק כאן.
אם כן איפא שבה קושית רש"י, מה ענין מקרא זה לכאן?

אלא שלגר"א, פסוק זה הוא סיום דברי אביי, המקשה על רבו רב יוסף, כיצד ניתן לשלול את דברי הברייתא, ולהלעיג ולחרף - להביא חרפה, על אמונת עיקבתא דמשיחא!
לפירוש זה, המילה חֵרְפוּ היא באותה המשמעות של הפסוק שלפני כן (תהלים פט, נא) זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ. ולא כדברי רש"י: 'לשון סוף'.

אלא שכוונת רב יוסף לא היתה ח"ו לחרף את עיקבתא דמשיחא. אלא דוקא להיפך.
רב יוסף הוא היחיד מבין האמוראים שלא אמר לקמן (סנהדרין דף צח: ) "ייתי ולא איחמיניה", אלא להיפך! "ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". הרי שדוקא היה מוכן לסבול את כל היסורים והביזיונות כדי לזכות ולחזות בעיקבתא דמשיחא. ושאף שיבואו במהרה בקרוב בימיו.
ודוקא לכן, הוא לא יכל לקבל את דברי הברייתא, המרחיקה את ביאת המשיח להקדמת המאורעות הנדירים הללו.

וממש כמו רבי עקיבא, שכל כך האמין במשיחותו של בר כוזיבא, עד אשר אמרו עליו: "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה" (סנהדרין דף קי: ). שהיה מוכן לוותר על גאולת עשרת השבטים, למשל, שהרי לדעתו כבר בא, משיח עכשיו.