אמר מר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.
מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים.
מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים
והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא
כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא
אמר רבה בר רב שילא א''כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא

אני לא מבין מדוע הגמרא מציע אפשרות לשני ביאורים במילה "וטהר",
הרי לכאורה הרבה יותר פשוט ללמוד כך:
"ובא השמש וטהר" - יש שתי אפשרויות:
1. ביאת השמש, ואז האיש יהיה טהור.
2. ביאת אורו, ואז האיש יהיה טהור.

מדוע הגמרא אומרת שאם אפשרות 1 היא הנכונה אז "וטהר" זה "טהר יומא", ואילו אם אפשרות 2 היא הנכונה אז "וטהר" זה "טהר גברא"?
(ברור לי שזה הכרחי, כי על בסיס זה באה הוכחת רבה בר רב שילא, אך אני לא מבין מדוע הא בהא תליא ומה הקשר בכלל).

וחוץ מזה, מסקנת הגמרא ש"וטהר" זה "טהר יומא", אך מצד שני ברור לכל שפשט הפסוק זה "טהר גברא" - אז איך דוחקים כל כך בלשון הפסוק?