א. לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן. נראה קצת דאין זה ק"ו בעלמא דילפינן מיניה דראייה שנייה מטמאה במשא, אלא באמת היא הנותנת דמשום שהראייה הזו מטמאת את הגברא דין הוא שתטמא בעצמה.

וזה מוכח מהא דבסמוך אמרינן אלא בזב מצורע, והיינו שכבר טמא טומאה חמורה בגלל צרעתו אף בלא זיבתו, ובזה ס"ד דטיפה דראייה שניה לא תטמא במשא. והדבר פלא הרי אחרי שלמדנו שטיפה זו בכל זב מטמאת במשא, אטו משום דהוא גם מצורע גרע. אבל להנ"ל מבואר דכאן שלא היא המטמאתו טומאה חמורה הוי ס"ד דלא תטמא. וזה לא רק ס"ד אלא באמת משמע דמדין זב באמת אינה מטמאה אלא מטמאה משום מעיינות מצורע (וייתכן שאפשר למצוא אף נפ"מ לדינא).

אלא דלפי האמת כל המהלך הזה דרבא נדחה על ידי רב יהודה מדיסקרתא, וזה קאי על זב רגיל ומלמד שמטמא מדין זב בלא הסברא הנ"ל, וזב מצורע בראייה ראשונה מסק' דמטמא מקרא אחר.

ב. מאי תיבע ליה והא איהו דאמר. ופירש"י רב יוסף. לכאורה לא מצינו לרב יסף שאמר זאת, אדרבא לעיל הביא רב יוסף את ספיקו של ריש לקיש ורבא הוא שאמר זאת. ולעיל מיניה נאמר זאת באיבעית אימא ללא שם.

ג. ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס. אע"פ דמפורש בסמוך דבאונס לא מצטרפת ראייה זו לקרבן, מ"מ הוסיף רש"י דלא רק דזה מטמא במגע והוא טמא טו"ע, אלא זה גם מצטרף לראייה שניה לטמא טומאה חמורה, אע"פ דראייה שניה עצמה אינה גורמת את הטומאה החמורה כשהיא באונס.

וקצת בדומה לזה בסמוך, דלרבנן ראייה שלישית מחייבת קרבן אף באונס, אף דראייה ראשונה אינה מצטרפת לחיוב קרבן כשהיא באונס (למרות שמטמאה), ובכל זאת ראייה שלישית דהיא המביאה את חיוב הקרבן מטמאה אף באונס.