השמטה לדף לב.
א. הא נמי מיעוטא דשכיח הוא וכו'. קצת פלא שג' עובדות בארצות שונות וזמנים שונים יכול להחשיב מיעוטא דשכיח. וכנראה דגדר מיעוטא דלא שכיח הוא דבר שלא שומעים כגון זה, אבל דבר הנשמע ואפשר להביא כמה עובדות ממקורות מוסמכים סגי להיחשב שכיח. ויל"ע.

ב. (עמ' ב') וכן לענין זכרים. עי' רש"י דהיינו דמרבי בן יום אחד. ולו"ד יל"פ דכל הסוגיא כולה איתא כה"ג לענין זכרים.

לג:
תנו רבנן מעשה בצדוקי וכו'. נראה דת"ק דברייתא היינו ת"ק דמתני' דס"ל דסתמא ככותיות, ומייתי ראיה מהא דהיה צדוקי סתמא ובכל זאת הלך הכהן גדול לברר. (ואגב, יל"ע מדוע היתה נאמנת). ור' יוסי פליג כמו במתני' וקאמר דהמעשה לא היה ולא נברא או דכהן זה החמיר על עצמו.

ומה שאמרה מתייראות אנו מן הפרושים, כוונתה יראת חטא משיטת הפרושים.
ומה שאמר ר' יוסי דאותה אחת שלא היתה מראה מתה, משמע דכוונתו שמשמיא קא משמרו לטהרת ישראל. כיון דשרי לדעתו בסתמא לסמוך על רוב הולכות בדרכי ישראל, שומר פתאים ה', וכעין ממזר לא חי.

לד.
א. וליעביד היכירא לזובו ולטמויי לקריו. לכאורה כוונת השאלה דודאי קריו שכיחא טפי מזובו. ולפ"ז באמת צ"ב התי' מה לי שקריו תלוי במעשה. ועי' בתורא"ש עה"ג שביאר דהיינו משום דכיון דבידו לא להיטמא בקרי חשיב לא שכיח, ור"ל דבלא מעשה שלו, באמת זיבה שכיחא טפי מקרי. והבן.

ב. (עמ' ב') חוץ ממי רגליים שבה. הכוונה מי רגלים של הבועל הגוי שנתערבו בטיפת שכבת זרע, דהא מי רגליה דישראלית לא מטמאו. וכן מה שאמרו בסמוך אטו מי רגליה, הכוונה מי רגליה של השכבת זרע. (ורש"י גרס גם כאן מי רגליה).

ג. ישראל דדייגי במצוות. קצ"ב דפשיטא להו דהסירחון בא מכח האכסניה, דהא אי לאו הכי ע"כ הש"ז עצמה של ישראל וזה יגרום לה להסריח. ובאמת צ"ב לפ"ז אי משכח"ל ש"ז שלא היתה בתוך מעי, אלא רק בחוץ וכי לא תסריח באמת. ויל"ע.