"ולינסבה מינסב! - לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר (משלי ט') מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם".

הקשה הערוך לנר, שכאן מחשיבה הגמרא ביאת פנויה למים גנובים, שהרי אסורה היא.
ואילו לעיל בדף כו: אמרו:
"אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות.
אמר רב ששת: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר?
אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול.
אמר רבינא ואיתימא רב פפא: לא אמרן אלא לאפוקה, אבל לעיולה - לית לן בה.
- פשיטא!
- מהו דתימא: הא עדיפא ליה, דכתיב (משלי ט') מים גנובים ימתקו וגו', קא משמע לן: דכמה דקיימא הכי - שכיחא ליה".
הרי שרק אשת איש נחשבת בעיני החשוד כמים גנובים, ואינה כזו כל עוד היא פנויה.

ותירץ, שאמנם גם פנויה נחשבת למים גנובים, אך אשת איש יותר, כי לפי גודל העבירה, רבתה הנאתו.

עוד יש לומר, שהגמרא בדף כו: עוסקת בעיקר בחשוד על הפנויה. שכן אמר רב ששת: "עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר?". וביאר רש"י שהכוונה לגמרא במסכת קידושין דף פא. ושם אמרו בפירוש: "אמר רב: מלקין על ייחוד, ואין אוסרין על הייחוד. אמר רב אשי: לא אמרן אלא בייחוד פנויה, אבל בייחוד דאשת איש לא, שלא תהא מוציא לעז על בניה".
ואמרו בגמרא בכמה מקומות: "אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר". אם כן אותו חשוד כבר אינו חש באיסור פנויה שהוא רגיל בה, ואינו צמא אלא למים גנובים דאשת איש.